Search results

וינסנט ואן גוך נולד ב-30 במרץ 1853 בהולנד. הוא עסק בסחר באומנות ומאוחר יותר למד תיאולוגיה והתייעד להיות כומר - אבל הוא נכשל בבחינות. לבסוף הוא עזב לבלגיה וב-1886, הוא השתקע בצרפת. וינסנט ואן גוך, דיוקן עצמי, 1889, שמן על בד, 65x54 ס”מ, מוזיאון ד'אורסה, פריז הוא התחיל לצייר בגיל 27. הוא לומד בצורה מסודרת אבל בעיקר לבד: הוא ניתח את עבודותיהם של ציירי התקופה, הוא ביקר במוזיאונים ובגלריות וחקר הדפסים יפניים ותחריטים. הוא פגש אומנים מהשורה הראשונה כמו קאמי פיסארו, התחקה אחרי האימפרסיוניסטים, התעניין בחקר האור, ואפילו נחשף לציורים הרומנטיים של דלקרואה ולסגנון הראליסטי של גוסטב קורבה וז'אן-פרנסואה מילה. ואן גוך מוגדר כפוסט-אימפרסיוניסט. הסגנון שלו משלב את כל הרעיונות שאליהם הוא נחשף ויצר מתוכם סלט ייחודי. אפשר לראות את ההתקדמות ואת השינוי שהוא עבר, מהעבודות הראשונות שלו שעסקו בסצנות של חיי היומיום, בעובדי כפיים ובאנשים הפשוטים, לעומת הנופים הבדיוניים והעזים שלו מהתקופה המאוחרת שלו. לכן גם קל לזהות ציור מאוחר של ואן גוך: משטחי הצבע הגדולים, משיכות המכחול העבות, הגולמיות והשילוב הייחודי בין גוונים חמים וקרים. משחקי הצבע שלו השרו על הנופים אווירה חמימה של דרום צרפת. ואן גוך גם נודע בהתכתבויות הרבות שלו עם קרוביו ועם אחיו תאו בפרט. הוא השאיר אחריו מעל לשמונה מאות מכתבים ומתוכם שש מאות חמישים ושניים נשלחו לאחיו. המשברים הרבים שפקדו אותו ערערו את היציבות הנפשית שלו. שנה לפני מותו, הוא נכנס מרצון במוסד לבריאות הנפש, לא רחוק מארל, בעיירה סן-רמי דה פרובנס. אבל המצב שלו הלך והחמיר. ב-29 ביולי 1890, הוא שם קץ לחייו ביריית אקדח. הוא השאיר אחריו יותר מאלפיים ציורים, אבל הוא מכר בחייו ציור אחד בלבד. הוא חי בבדידות גדולה ולא זכה שיכירו בכישרונו. נצטרך לחכות לשנות השלושים כדי שהמומ"א בניו יורק יציג תערוכה בלעדית של הציורים שלו; והשאר כבר היסטוריה. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #van gogh #selfportrait #vincentvangogh #postimpressionism #artinablink

דיוקנה של אשה שחורה הוא ציור משנת 1800 מאת האומנית הצרפתייה מארי-גילמין בנואה. בדיוקן נראית מדלן, השפחה מגואדלופ שעבדה אצל גיסה של הציירת. השיער שלה אסוף. היא יושבת בתנוחה אצילית בכורסה מבד קטיפתי. היא עונדת עגילים מזהב ומסתכלת לעברנו. הבגדים שלה צחורים ויקרים (אולי מפשתן); הצבע הלבן גם מבליט את עורה השחור. מארי-גילמין בנואה, דיוקנה של אשה שחורה, 1800, שמן על בד, 81x65 ס”מ, הלובר, פריז בנואה עבדה במסורת הדיוקנאות של המאה ה-18; זה ניכר בטיפול הצבעוני, ברקע החף מעיטורים, בכיוון המבט של מדלן ובתנוחה השלווה שלה. אבל אותה תנוחה שלווה מסווה מתח גדול ועמוק. מתח שמתקיים בין העוצמה שמדלן מפגינה ביציבתה לבין המעמד הנמוך הממשי שלה. לא היה מקובל בזמנו לתאר פשוטי העם בדיוקנאות, קל וחומר שפחות שחורות, על אחת כמה וכמה בבגדים יוקרתיים ובתנוחה שהייתה אופיינית לאצילות לבנות. הדיוקן היה חריג כל כך עד שכאשר המבקרים ראו אותו לראשונה הם הזדעזעו מאותה "יד לבנה שציירה ציור שחור כל כך." המהפכה הצרפתית התרחשה אמנם עשור לפני-כן, אבל יישום השאיפה לשוויון לא הושרש בין לילה; העבדות בצרפת בוטלה ב-1794 אבל היא איימה לחזור. לפיכך, הצעיף שקשור לראשה של השפחה ועגיל הזהב שמתנדנד מאוזנה היו סימנים חזותיים שהצביעו על ארץ מוצאה ובאופן עקיף על מצב של עבדות שבה היא הייתה נתונה עד לא מזמן. אך הפרט שמדגיש באופן הבולט ביותר את משקל העבדות על כתפייה של מדלן הוא החזה החשוף שלה. אצילות במאה ה-18 לא תוארו בחזה חשוף מפני שזה לא היה מכובד. החזה החשוף של מדלן דווקא מזכיר את האופן שבו השחורים הוצגו בתחריטים מסוף המאה ה-18 אשר נעשו במסגרת המאבק לביטול העבדות. הם צוירו עירומים או מעורטלים למחצה מפני שכך הם היו כאשר הם נלקחו בסירות מאפריקה לאיים האנטילים כדי להימכר כעבדים. העבדות הושבה ב-1802 על-ידי נפוליאון הראשון והיא בוטלה לצמיתות רק ב-1848. במובן זה, החזה החשוף של מדלן אמנם מצביע על העבדות שנכפתה עליה; אבל התנוחה שלה מבטאת את החופש הזמני והיחסי שממנו היא נהנתה, רגע לפני שהעבדות עוגנה מחדש בחוק. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #portrait #black #slavery #marieguilleminebenoist #artinablink

ב'אמריקן גותיק', גרנט ווד מספק לנו הצצה לחיי הכפר בארה"ב בשנות ה-30 של המאה הקודמת. אי-שם במדינת אייווה, זוג חקלאים חמורי סבר ניצבים בחזית של בית קטן ומתבוננים בנו. הם לובשים בגדים חגיגיים. אולי הם התהדרו לכבוד המיסה של יום ראשון? גרנט ווד, אמריקן גותיק, 1930, שמן על עץ, 78x65.3 ס”מ, מכון האומנות של שיקגו הגבר לובש בגדי עבודה כחולים ומקטורן שחור והוא מחזיק קלשון. האשה, שצעירה ממנו, אולי זאת בתו - שקועה במחשבות. היא לובשת מעיל שחור וסינר בסגנון קולוניאלי שהיה באופנה במאה ה-19. סיכה מצדף תלויה לה על הצווארון. הפנים החמוצות שלהם גררו ביקורת קשות כלפי ווד. רבים תקפו אותו על שהגחיך את הזוג, ששם ללעג את החיים בפריפריה ושהציג את תושבי העיירות הנידחות כאויבי הקידמה – חקלאים שנאחזים באורח החיים שמרני ומתעקשים להשאר בעבר. אך אם נתבונן מקרוב, נראה שווד פיזר בציור כל מיני רמזים חזותיים המצביעים דווקא על פרשנות אחרת. ווד יצר סצנה טיפוסית בהשראת הציור הפלמי, כמעט כמו גלויה והוא תכנן את הציור עד לפרטים הקטנים. הוא רצה למשל שהבית שברקע יהיה לדמותם של הדיירים שלו. הוא חיפש השראה והגיע ל'בית דיבל', שבעיירת אלדון. בית לבן וקטן בסגנון אדריכלי גותי כפרי. הוא צייר סקיצה של החצר הקדמית בצבעי שמן על קרטון והוא הוסיף לה נגיעות אישיות – הוא חידד את הגג ומתח מעט את החלון. לקראת העבודה על הדמויות, הוא גייס את אחותו הצעירה, נאן ואת רופא השיניים שלו, ד”ר ביירון מק׳קיבי. הוא הלביש אותם כחקלאים והציב אותם בתוך תפאורה, כמו בהצגה. ווד הבליט את האופי התיאטרלי והמדומה של הציור באמצעות דימויים שונים. הוא הפנה למשל את הקלשון של ד"ר מק'קיבי לשמיים. עובד אדמה אמיתי היה תוקע את הקלשון באדמה, כדי לא להיפצע. הקלשון מופיע פעם נוספת כמוטיב על הסרבל של מק'קיבי. ווד יצר באמצעותו מחסום חזותי בינינו ובין החקלאים. הוא הפריד בצורה רעיונית בין העולם הכפרי הבדיוני 'שלהם' ובין העולם המציאותי 'שלנו' והוא דאג שלא נוכל לתקשר איתם חזותית או להזדהות איתם. גרנט ווד הכחיש לכל אורך חייו שאמריקן גותיק היא יצירה פרודית. הוא אהב את חיי הכפר והוא ניסה בדרכו לשקף בנאמנות את אורח החיים הנוקשה של תושבי העיירות ולהוקיר את הערכים השמרניים שלהם. הקהל, כך מסתבר, לא הבין את כוונת המשורר. נתן לצפייה בסרטון המלא, לחצו כאן תכנים בלעדיים גם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #grantwood #realism #amricangothic #gothic #artinablink

וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה. וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר (בראשית פרק י'; ח'-ט) יצחק דנציגר, נמרוד, 1939, אבן חול, 33x95 ס"מ, מוזיאון ישראל נמרוד הוא יצירת הדגל של יצחק דנציגר. הפסל הצעיר פיסל אותו ב-1939, בגיל בן 23. הוא שב ארצה מלימודים בבית הספר סלייד שבאנגלייה ורוח הנעורים האיצה בו להגשים את החוויות ואת הידע שהוא צבר, בחומר. נמרוד נולד מתמהיל של הסגנון האקספרסיוניסטי המודרני של דנציגר ושל הזהות העברית שלו. הגוף המוארך שלו ועיניו הגדולות מזכירים את הפיסול של מודיליאני אך הם גם מתכתבים עם הפיסול המצרי הקדום. אותה צללית השדופה שלו קרובה לזו של פסלי ה'קורוי' (דמויות צעירות ביוון הארכאית). הגון החום אדמדם מצביע על אבן החול הנובית המקומית שממנה נמרוד מורכב. עיט תלוי לו על הכתף וכלי נשק ארוך כמו צומח לו מתוך הגב; הם מדגישים את כישורי הציד של נמרוד וקושרים אותו לאדמה. זו מהותו: נמרוד היה צייד, כנעני ומקומי. אך האופי הקמאי שלו גרר בזמנו ביקורות קשות. כשנמרוד הוצג לראשונה ב-1944, ב'תערוכה השנתית של אומני ארץ ישראל' שהתקיימה בבית הבימה, הוא נתפס כעובד אלילים, כדמות טמאה, לא יהודית ולא ציונית – זר. מנגד, נמרוד זכה להצלחה גדולה בקרב חברי תנועת 'העברים הצעירים' ('הכנענים') שפעלה בזמנו. הכנענים קשרו בין העם העברי בארץ ישראל ובין כלל העמים שחיו כאן באלף השני לפני הספירה. הם קידמו את בכורת הזמן על-פני האידאולוגיה. בשבילם, המהות הלאומית העברית הייתה ילידית, בלתי אמצעית, קדומה ולא רצונית. הם התנערו מהפרק הגלותי של העם היהודי ודרשו להכיל את הלאומיות העברית על עמי הסביבה כולם; עד לכדי יצירת המשכיות בין העבר הכנעני לארץ במאה ה-20. אבל נמרוד הוא גם ואולי בעיקר פסל אישי. דנציגר עלה ארצה עם הוריו מגרמניה לירושלים כשהיה ילד. הוא ברח לברלין בעקבות מאורעות תרפ"ט. הוא שב ארצה, עזב לאנגלייה כמה שנים מאוחר יותר ושוב חזר. כמו נמרוד, דנציגר הוא זר ומקומי כאחד - הוא מגלם את התרבות העברית והיהודית, הגלותית, החצויה והמתחדשת. אז מיהו נמרוד? בראיון לגלובס ב-1996, סטף ורטהיימר סיכם: "דנציגר ביקש לפענח את הזהות ואת המקום שלנו כאן. מי אנחנו? ישראלים, יהודים, יהודים ישראלים, בני המקום או סוג של צלבנים?" נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #danziger #sculpture #expressionism #israel#nimrod #jewish #artinablink

הציור מתאר את עיירת סן-רמי-דה-פרובנס המנומנמת בשעת לילה מאוחרת. ירח גדול מימין ואחד-עשר כוכבים מאירים את השמיים כמו גחליליות בגדלים שונים. הפרט הבולט הראשון בציור הוא התנועה השבלולית של השמיים. ואן גוך יצר אותה במשיכות מכחול עבות וארוכות והוא נתן את התחושה שמדובר בסחף מעגלי בים. הוא אהב מאוד הדפסים יפנים מסורתיים והוא שאב מהם השראה כשצייר את העקומות שלו. הברושים המתפתלים שבחזית הם עצים שרווחו בדרום צרפת. וינסנט ואן גוך, ליל כוכבים, 1889, שמן על בד, 92.1x73.7 ס"מ, מומ"א, ניו יורק אבל אפשר לראות ב'ליל כוכבים' גם סימנים למחשכי הנפש שייסרו את ואן גוך ושהובילו למותו הטראגי שנה מאוחר יותר. נבחן שוב את הברוש ונראה שהענפים שלו נעים בגלים ומסתחררים כמו להבה – כאילו שהעץ נסער וכאוב כמו האומן שצייר אותו. הברוש היה עץ שכיח בבתי עלמין. כך שמבחינה תרבותית, העצים שבציוא נקשר לחוויית המוות והשכול. הם גם נושקים לשמיים ומחברים מבחינה חזותית בין הקרקע הגשמית ובין הרקיע. במילים אחרות, הם קושרים בין האדמה שכלאה את ואן גוך לבין תחושת הדרור של השמיים הפתוחים. אך האם אפשר להסיק ש'ליל כוכבים' הוא בהכרח קריאת מצוקה ובלבול של אומן מיוסר? נבחן את הציור בפעם השלישית. למרות תנועת המערבולת שבשמיים, הקווים מחושבים מאוד. הם לא נמתחים בצורה אקראית. השליטה הטכנית שלו ניכרת והיד שלו לא זזה מעצמה. ואן גוך צייר את הלילה, אבל פלטת הצבעים שלו מורכבת גם מכמה צהובים וחמים בשביל הכוכבים. זה נותן לנו את התחושה שהם פורצים מתוך האפלה העמוקה, כדי להאיר את שמי הלילה ולהשרות אווירת ביטחון בלב האפלה הגדולה ביותר. ומה אם ואן גוך צייר את ליל כוכבים כדי להתמסר לייסורים שלו ולהשלים איתם? בקרוב הכל ייגמר. הוא יעזוב את האדמה והוא יוכל לגעת בשמיים ובכוכבים שהוא כל כך אהב. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #vangogh #starrynight #postimpressionism #vincentvangogh #modernart #art #artinablink

אמדאו מודיליאני נולד ב-12 ביולי 1884 בליבורנו שבטוסקנה במשפחה יהודית ספרדית. הוא צייר את הדיוקנאות הראשונים שלו בגיל 13. למרות שהמצב הכלכלי בבית לא היה מזהיר, אימו דחפה אותו לפתח את כישרונו האומנותי; וכשהיה בן 14, היא שלחה אותו לבית-הספר לאומנויות יפות של ליבורנו. הוא למד שם במשך שנתיים אבל הוא חולה בדלקת קרום הריאה. המחלה הסתבכה והפכה לשחפת והוא נאלץ לעצור את הלימודים. אמדאו מודיליאני, דיוקן של ז'אן אבוטרן, 1919, שמן על בד, 92,3x54,5 ס"מ, מוזיאון אוהרה לאומנות, קוראשיקי, יפן ב-1903, הוא נרשם לבית הספר לאומנויות יפות של וונציה והוא למד שם במשך שלוש שנים; ובינואר 1906, הוא עזב לצמיתות לפריז. הוא התגורר ברובע מונפרנאס שהיה המרכז של אומני האוונגרד של פריז והוא התמסר לפיסול באבן. במונפרנאס הוא פגש את הפסל קונסטנטין ברנקושי, התוודע לאומנות האפריקאית והם השפיעו מאוד על הסגנון שלו. מודיליאני היה מוכשר מאוד אבל היה לו אורח חיים הרסני. הוא שתה הרבה וצרך סמים. מספרים שכשהשתכר הוא נהיה אלים. ב-1909, הוא השחית ציורים של כמה חברים וגרם לשריפה אחרי שהצית משקה. לא פעם מצאו אותו מעולף ומבוסם בעגלות אשפה אחרי ערב של שתיה כבדה. הוא מכר דיוקנאות תמורת כמה פרוטות והוא היה קונה בהן אלכוהול. לעיתים, הוא שירבט איורים ללקוחות תמורת כוס יין. מצבו הבריאותו, שכבר היה רופף, התדרדר כל כך עד שהוא נאלץ להפסיק לפסל ולהתמקד בציור בלבד. ב-1916, הוא פגש את סוחר הציורים לאופולד זבורובסקי ושנה מאוחר יותר, זבורובסקי שנהיה הסוכן שלו הקים תערוכה בפריז עם יצירותיו. זאת הייתה התעורכה היחידה והבלעדית של מודיליאני. אבל באירוע הפתיחה מפקח משטרה הגיע למקום ודרש להוריד מהקיר יצירות של נשים מעורטלות מפני שהיו להן שערות ערווה. הציורים הורדו מהקירות ושום יצירה לא נמכרה. בינואר 1920, האלכוהוליזם גבר בסופו של דבר על מודיליאני והוא נפטר בגיל 35 מדלקת שחפתית של קרומי המוח. יומיים מאוחר יותר, אשתו ואם בתו, האומנית ז'אן אבוטרן, שהייתה בהריון בחודש השמיני, קפצה מהחלון אל מותה מרוב ייאוש. הזוג הותיר פעוטה בת שנה וחודשיים והיא נשלחה לאיטליה אל סבתה ודודתה. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #modigliani #jeannehebuterne #expressionism #amedeo #portrait #jewish #artinablink

האומן הבלגי רנה מגריט (1898-1967) צייר עוד מילדות . בגיל 17 הוא נרשם לבית הספר לאומנויות היפות בעיר בריסל. הוא התוודע שם לתנועה הקוביסטית והפוטוריסטית; לאומני הדאדא או לסגנון ה'אר נובו'. בגיל 29 הוא עבר לפריז וחבר לסוראליסטים, ביניהם סלבדור דאלי, מקס ארנסט ואנדרה ברטון. אבל בשונה מהסוראליסטים, התיאוריות הפסיכואנליטיות והכתיבה האוטומטית מעולם לא משכו אותו. מה שבאמת עניין את מגריט היה עולם הסמלים והנסתר. העולם החזותי של מגריט היה קר ונטול רגש. הדימויים שיצאו לו מהראש מתקיימים במרווח שבין הדימוי והמשמעות שלו - בין המסמן והמסומן. הסגנון שלו מערער את המבט ומותח את הגבול שבין המציאות ובין האופן שבו העין שלנו תופסת אותה. רנה מגריט, הנאהבים 1-4, 1928, שמן על בד, 54×73,4 ס"מ ב-1928, מגריט צייר את סדרת 'הנאהבים'. ארבעה ציורי שמן במידות זהות ועם נושא משותף. הציור הראשון בסדרה הוא אולי המפורסם ביותר. אנו רואים זוג מתנשק וסדין לבן מכסה להם את הפנים. יש לה שמלה אדומה ולו חליפה שחורה. הסדין המסתורי מופיע בציור השני בסדרה, אבל בניגוד לראשון, שם הם לא מתנשקים. בגרסה השלישית והרביעית הפנים שלהם נחשפות והגבר איבד את הגוף שלו; רק הראש שלו מרחף באוויר; והעולם שותק. מי הם? היכן הם נמצאים? אין לנו דרך לדעת. אבל הסדין שמופיע בשתי הגרסאות הראשונות של הנאהבים מספר לנו סיפור. הסדין הוא דימוי שכיח ביצירה של מגריט, ולפי הפרשנות הרווחת, הוא מסמל היום שבו אימא שלו השליכה את עצמה לנהר ב-1912 וטבעה. כאשר משו אותה מהמים, כותונת הלילה שלה כיסתה לה את הראש, ומגריט שראה הכול חרט את הדימוי הזה בזיכרון שלו. אבל אפשר גם לפרש את הסדין כמשל. בציור הראשון, הוא שולל מהזוג את היכולת לראות ולהרגיש זה או זו ובה בעת מדגיש את הנשיקה. הוא מחזק אותה והופך אותה לארוטית יותר. אולי מגריט ניסה להציג אהבה עיוורת, אולי הם אוהבים בסתר? בציור השני הם נראים קרובים עוד יותר אבל התשוקה שהייתה בציור הראשון נעלמה. בגרסה השלישית, הם מתגלים. מאחוריהם נפרש נוף מישורי והוא סוגר עליהם. הראש המטייל של הגבר נצמד ללחי של אהובתו. היא מפנה אליו את המבט ולא נראית מוטרדת מזה שהאהוב שלה הוא ראש מרחף (מי אני שאשפוט? אולי היא בקטע של ראשים מרחפים). בציור האחרון, הראש מנשק אותה בתשוקה כשברקע נוף הררי עוין. מה משמעות 'הנאהבים'? מגריט הסביר שכל העניין הוא המסתורין. במילותיו: "אין ליצירה שלי משמעות אחת. אומנות היא אומנות, כל אחד מפרש אותה אחרת". נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #magritte #thelovers #surrealism #renemagritte #whitesheet #love #art #artinablink

אדוארד הופר (1882-1967) הוא בין הנציגים הבולטים של הראליזם האמריקאי מאמצע המאה ה-20. הופר מזוהה עם הנופים העירוניים המלנכוליים הדוממים שלו. דרכם, הוא מתאר את המאבק של החברה האנושית בניכור של העיר המודרנית שמתפשטת. ב-1942 הופר הציג את יצירת הדגל שלו - ציפורי לילה. בחזית סמטה ניו-יורקית חשוכה ושוממת, עומד ה'פיליס' - דיינר אמריקאי טיפוסי. הערב ירד. אדוארד הופר, ציפורי לילה, 1942, שמן על בד, 84x152 ס”מ, המכון לאומנות של שיקאגו אור נשפך על המדרכה מבעד לחלונות. הזכוכיות מיטשטשות בהדרגה ואפשר לראות מאחוריהן ארבע דמויות מוארות במנורות ניאון. על-יד הדלפק ניצבת שורת שרפרפים ישרה. גבר עם כובע יושב על אחד מהם והוא מפנה אלינו את העורף. הוא מכונס בעצמו. בצידו השני של הבר, יושבים גבר ואשה אדמונית בשמלה אדומה. מחוות הידיים שלהם מצביעות על קרבה ואולי אפילו אינטימיות. אבל המבטים שלהם פונים לכיוונים שונים ומורים אחרת. הוא מעשן סיגריה והיא מחזיקה בחפץ מסתורי... לא ידוע מי הגבר, אבל האישה צוירה בהשראת ז'וזפין, רעייתו של הופר. היא הייתה המודל הבלעדי שלו והסוכנת שלו. היא שמרה את כל רישומיו בשקדנות. היא ניהלה את המכירות שלו והייתה אחראית במידה רבה להצלחתו המקצועית. אדוארד וז'וזפין הופר מימין, המוזג עסוק בענייניו. הוא לא יוצר קשר עין עם הלקוחות ובוהה בנקודה רחוקה שמחוץ לציור. הופר תכנן סצנה דוממת. מכונות הקפה שבירכתי החדר מאזנות את הקומפוזיציה ומקרקעות אותה. הקווים האלכסוניים של הדיינר חותכים את הרקע כמו סכין. הם מחזקים את אווירת הניכור הקפואה ששוררת במקום ומושכים את המבט שלנו מהחוץ אל פנים החלל המואר. הסצנה נקייה מאוד - אולי נקייה מדי. בית הקפה מצוחצח, הקירות חלקים, החלונות מבריקים. הדמויות אילמות וחסרות הבעה. כל הפרטים מוקפדים ומודגשים באותו האופן, הדומם והאנושי. כאילו שחשיבות המלחיות זהה לזו של הדמויות. אפשר אפילו לראות קופה רושמת, מבצבצת בחשכת חנות סגורה, משמאל מעבר למדרכה. כמו בסרט קולנוע ישן, העיצוב נראה מבוים. משחקי האור והצל לוכדים את המבט שלנו. הם מבליטים הפנים המואר על-פני השקט הקר והחשוך שבחוץ. נוצרת התחושה שארבע הדמויות קרובות אלינו ורחוקות מאיתנו בו זמנית. הן כלואות במרחב שקוף ואטום והוא לא מאפשר לזמן ולמילים לחדור אליו. נדמה שגם בלב ניו יורק הסואנת, הבדידות מעולם לא הייתה כבדה כל כך. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #hopper #nighthawks #realism #edwardhopper #americanrealism #loneliness

דאדא היא תנועה אומנותית אינטלקטואלית וספרותית שהתקיימה באירופה בתחילת המאה ה-20. היא נולדה בציריך באמצע מלחמת העולם הראשונה מתוך תחושת כעס וייאוש גדול לנוכח האסון האנושי שהמלחמה המיטה. 1916 – הסופר והמשורר הגרמני הוגו באל, חיפש מקום שבו הוא יוכל לארח אומנים ואנשי רוח. בחודש פברואר, הוא ובת זוגו, המשוררת והרקדנית אמי הנינגס, ערכו ערב שירה ומשחק ב'קברט וולטר' שבציריך והם הזמינו למקום אומנים ושחקנים - תנועת הדאדא נולדה. מרסל דושאן, L.H.O.O.Q ,1919 (קיים במספר גרסאות) השם דאדא, מספרת האגדה, ניתן באקראי כשהחברים חתכו בגיליוטינת נייר דפים מתוך מילון והעלו מתוכו אותיות וקטעי מילים. דאדא היא מילה אקראית וחסרת משמעות. כמו התנועה: קבוצה בלי דגל ומסגרת, בלי דוברים או היררכיה. היצירה הדאדאיסטית התריסה. היא הייתה שערורייתית וכאוטית. זאת לא הייתה באמת תנועה אלא עבודת טלאים – הכלאה של רעיונות וסגנונות חסרי גוף. למרסל דושאן, מרסל ינקו, ז'אן ארפ, סופי טאובר-ארפ האנה הוך, ראול האוסמן, פרנסיס פיקביה ואחרים, לא הייתה משנה או עמדה כלשהי. הם פעלו יחד אבל יצרו באופן עצמאי, ללא מטרה ממשית, זולת חורבן והרס יסודות החברה שבתוכה הם חיו. הם יצאו נגד האומנות האקדמית, נגד הציבור הרחב, נגד המוסדות ונגד החברה הגבוהה. בהתחלה, הדאדאיסטים העלו הצגות מאולתרות, ומאוחר יותר גם מופעי ריקוד. הם הרכיבו קולאז'ים, חיברו שירה בלתי מובנת, הם כתבו כתיבה אוטומטית, ערכו פוטו-מונטאז', יצרו רדי-מייד... הם תקפו את השפה כדי להוציא ממנה כל משמעות והם הדגישו את הפעולה היצירתית של הדיבור על פני השיח ההגיוני. האלתור המוקדם הוחלף במהרה בתוכנית ממוסדת יותר. ביולי 1917, כתב העת "דאדא" ראה אור והוא פורסם במשך 3 שנים. במרץ 1920 (גיליון 391) פורסם הדיוקן הידוע של 'מונה ליזה עם שפם' מאת מרסל דושאן וכיאה לדאדא, הוא השחיר את הילת הקדושה והיוקרה שעטפה ועודנה עוטפת יצירות אומנות רבות. אבל העדר עקרונות היה נקודת התורפה של אומני הדאדא. החיפוש אחר גבולות וכיוון הוביל משורר צעיר בשם אנדרה ברטון, לפרסם ב-1924 את מניפסט הסוריאליזם. סוראליסטים בהתהוות כמו דאלי, ברטון, ארנסט, ויוצאי הדאדא שונים ורבים אחרים, נולדו מתוך הדאדא והייתה להם מטרה הרעיונית יציבה ומגובשת, שחסרה לחברי הדאדא. הם פירשו את הדאדא מחדש ובישרו את מותה ב-1925, כדי לצמוח מתוך חורבותיה. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #hugoball #dada #selfportrait #duchmaps

בספרייה המלכותית של טורינו, שמור דיוקן ייחודי מאת לאונרדו דה וינצ'י. הוא נעשה סביב 1512 ונרכש על ידי מלך סרדיניה, קרלו אלברטו ב-1839. לאונרדו דה וינצ'י, דיוקן של איש מזוקן, 1512-1515, גיר אדום על נייר, 33.3×21.4 ס"מ, הספרייה המלכותית של טורינו עקב חשיפה ממושכת לאור השמש, סביבה לא תואמת ותחזוקה לקויה, הדיוקן ניזוק והתכלה. הנייר הצהיב והתמלא כתמים; וצבע הגיר האדום דהה. הוחלט לשמור את הדיוקן בכספת עם בקרת לחות, הרחק מקרני השמש ומעיניי הקהל כדי לייצב את מצבו. ב-2015 מחקר שנערך באוניברסיטה למדעי החיים שבוינה, הראה שחלקיקי ברזל שבאבק יצרו תגובה כימית על הנייר והצמיחו עליו פטרייה. ננקטו אמצעים נוספים לשימור הנייר ואפשר לקוות שהוא יחזיק 500 שנים נוספות. מי הדמות בדיוקן? הקמטים שעל פניה, שערה הארוך וזקנה הלבן מצביעים על בגרות חוכמה וניסיון. האיש המבוגר לא מיופה - הוא אמיתי. הוא מסתכל קדימה והבעתו מפוכחת. הדמיון בין הדיוקן לבין דמותו של לאונרדו (כאפלטון) באסכולת אתונה (1509) של רפאל; איכות הטכניקה והשנים שבהן הוא צויר הובילו חוקרים להסיק שמדובר בדיוקן עצמי ובלעדי של לאונרדו דה וינצ'י. הרנסנס בישר את ההומניזם. תפיסה רעיונית, חברתית ופילוסופית אשר קידשה את הפרט בתוך המכלול. ההומניזם התאפיין בצמא וסקרנות בלתי נדלית לידע, ובחתירה לתבונה כמפתח להתפתחות אישית והתעלות אנושית. ואכן, יש בדיוקן רמזים לאותה תפיסה חברתית מהפכנית. הקמטים שמעטרים את הפנים מצביעים על החוכמה של לאונרדו ומדגישים את ייחודיותו כפרט, כאדם בזכות עצמו. מצד שני, הדיוקן גם תואם את הייצוג המסורתי של דמות הפילוסוף בזמנו של דה וינצ'י. זקן חכם עם זקן לבן וארוך ומבט חמור ועמוק - זה תיאור אידיאליסטי. שתי הפרשנויות סותרות לכאורה האחת את השנייה ובכל זאת, שתיהן אפשריות: דה וינצ'י ההומניסט או הפילוסוף הנאור? ואולי זה בכלל לא לאונרדו דה וינצ'י. ב-1512, לאונרדו היה בן 60 והוא מת בגיל 67. והאיש בדיוקן נראה בן 80. מה נכון? נתן. תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #portrait #davinci #selfportrait #leonardo #selfportrait #leonardodavinci #renaissance

בשיר האפי 'מטמורפוזות', המשורר הרומי אובידיוס מספר כיצד אפולו, אל השמש, השירה, המוזיקה והרפואה התנשא על קופידון ולעג לחץ ולקשת שלו. כדי להעניש אותו, קופידון נעץ בו חץ מוזהב וגרם לו לחשוק עד טירוף בדַפנֶה, נימפה רבת יופי. כדי לוודא שאהבתם של אפולו ודפנה לא תתממש, קופידון שלח חץ עופרת בדפנה והוא עורר בה סלידה עמוקה כלפי אפולו. אל השמש חיזר בתקיפות אחרי הנימפה אך היא דחתה אותו שוב שוב; וככל שהיא סרבה לו, הלהט של אפולו הלך וגבר. דפנה ניסתה להימלט; הוא רדף אותה. כשכמעט הצליח להשיג אותה ולנעוץ בה את שיניו בתאווה, דפנה זעקה לאביה, פֵּנֵיוֹס, אל הנהרות, שיעזור לה - והוא הופך אותה לער אציל. במחווה אחרונה לדפנה, אפולו המתוסכל קישט את ראשו בזר עלי דפנה. ברניני, אפולו ודפנה, 1622-1625, שיש, 243 ס"מ, וילה בורגזה, רומא הפסל ג'ובאני לורצנו ברניני התחיל לפסל את אפולו ודפנה ב-1622 בגיל 22, כחלק מהזמנה עבור הווילה של החשמן סקיפיו קפארלי בורגזה, ברומא. ההזמנה כללה שלושה פסלים נוספים: 'איניאס ואנכיסס בורחים מרומא', 'דויד'; ו'אונס פרספונה'. ברניני נאמן לטקסט של אובידיוס. הוא מתאר את הרגע הדרמטי ביותר בסיפור - המטמורפוזה של דפנה. אפשר לראות כיצד קליפת העץ עוטפת את עורה הרך של הנימפה ואיך שיערה הארוך נהייה לעלווה, זרועותיה משתנות לענפים ורגליה הקלות משתרשות באדמה. כדי לעצב את אפולו, ברניני דלה השראה מהפסל היווני העתיק, 'אפולו בלבדר'. אל השמש מניח את ידו השמאלית על גופה של דפנה. הוא יכול לחוש את פעימות ליבה מתחת לקליפת העץ שמטפסת עליה. דפנה קופאת; הפה שלה פעור בעוויית בהלה והפתעה. נדרשו לברניני הצעיר שלוש שנים כדי להשלים את היצירה. אבל התוצאה הייתה מרהיבה. הקומפוזיציה דינאמית, הדמויות מאוזנות, עיבוד המרקמים עדין, הגופים המלוטשים משתלבים בהרמוניה עם קליפת העץ הגסה – הדרמה כמעט מוחשית וכמעט שאפשר לשמוע את אפולו ודפנה. אולם איך ייתכן שסקיפיו בורגזה, שהיה חשמן, הציב בביתו שני פסלים עירומים של דמויות פגאניות? שיר לטיני שחרוט על בסיס הפסל עונה על השאלה: "מי שרץ אחרי הנאות חולפות ממלא ידיו בעלים מתים וקוטף פירות מרים". השורות מאירות על אפולו ודפנה באור נוצרי ומוסרני. הן מפייסות בין הפגאניות והנצרוח. אפולו מסמל את הבלי החמדנות והתשוקה; ודפנה מסמלת את ההתפכחות הכואבת, את ההתגברות על היצרים ואת הגאולה המסתמנת. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #Baroque #bernini #apolloanddaphne #sculpture

לפעמים, מפגש עם אומן או יצירה מכים בנו, זה מה שקרה לי כשהתוודעתי לקרוואג'ו. מעולם לא התלהבתי מהציור האיטלקי של המאה ה-16. הרנסנס הוליד יצירות מופלאות - אבני יסוד של האומנות המערבית; שמות כמו בוטיצ'לי, מיכלאנג'לו ורבים אחרים, אשר מקומם בפנתאון של עולם האומנות מובטח. אבל הקו של ואן גוך, גוגן, מודיליאני ומגריט קסם לי וריגש אותי הרבה יותר. עד שבמהלך שנה א' בתואר הראשון, הוטלה עליי מטלת כתיבה והייתי צריך לנתח יצירת אומנות כלשהי. כך נחשפתי לקרוואג'ו - נסיך האופל של תקופת הבארוק. קרוואג'ו, מדוזה, 1595-98, שמן על בד, 48x48 ס"מ, גלריית אופיצי, פירנצה. היום נדמה לי שאני מבין מה ריגש אותי בקרוואג'ו. כשאני עומד מול ציור שלו, עולה בי התחושה שהוא השאיר בו חלק ממנו. חתיכת בשר, פיסה מהנפש ששואפת לשוב אליו. אולי זו הסיבה שבגללה הדמויות שלו נראו לי מתוחות, חסרות מנוח; וכמו אימו לקפוץ החוצה מהבד. ומי יודע, אולי כשמסיטים את המבט, זה מה שקורה? נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #renaissance #baroque #caravaggio #painting