Search results

בתשעה באפריל 1917, אגודת האומנים העצמאיים פתחה את שעריה בסנטרל פאלאס שבניו יורק. חבר השופטים אישר לחברים להציג, תמורת סכום סמלי, כל דבר שיחפצו. מרסל דושן, המשתנה (תמונה של אלפרד סטיגליץ), 1917 מרסל דושן, שהיה בחבר השופטים, התחזה לאומן אלמוני בשם ריצ'ארד מאט והוא שלח לתערוכה יצירת רדימייד, תחת הכותרת המזרקה - משתנה מפורצלן. רדי מייד הוא חפץ קיים שהוצא מהקשרו היומיומי וקיבל פרשנות חדשה ואומנותית. המעשה של דושן טלטל את האגודה לחלוטין. בניגוד לסלונים הרשמיים, אגודת האומנים העצמאיים התגאתה בפתיחות שלה ובנכונות לקבל כל יצירה. אבל איש מעולם לא שמע על ריצ'רד מאט, והיכן עובר הגבול בין אומנות ובדיחה? השופטים ערכו הצבעה ובתומה הוחלט כי המשתנה לא יכולה להתקבל לתערוכה, מפני שאינה יצירת אומנות (אולי מפני שזאת אסלה?). אלא עצם גס ולא מוסרי. היא נדחתה והועמדה מחוץ לחללי התערוכה. דושן הגיש את התפטרותו מחבר השופטים כאות מחאה. כעבור חודש הצלם אלפרד סטיגליץ צילם את המזרקה והציג אותה בגלריה שלו – 291 עם השם: "הגברת של חדר השירותים". הקהל זעם. דחיית המשתנה באגודת האומנים העצמאיים התכתבה עם דחייה נוספת שדושן קיבל מספר שנים קודם לכן, בסלון העצמאיים בפריז ב-1912. בזמנו, ידידיו הקוביסטים ביקשו ממנו להוריד את 'עירום יורד במדרגות' מהקיר, מפני שהציור כפר בעקרונות הקוביסטים. דושן הופתע. הצנזורה לא הגיעה מאקדמאים שמרנים אלא מחלוצים של האומנות המודרנית, אלו שהתהדרו בנוצות החדשנות והחתרנות. ב-1917, הוא קיבל הזדמנות להשיב למצקצקים כגמולם. הוא דאג שהמזרקה תעורר הרבה גלים. הוא פרסם את התמונה של סטיגליץ בגיליון השני של המגזין The Blind Man (מאי 1917) והוא סיפר על הפרשה במאמר בשם "המקרה של ריצ'ארד מאט". דושן לא ניסה ללעוג לצופה, אלא לבקר את הפתיחות הגדולה של המארגנים והאומנים – והוא הצליח ובגדול. רק בשנות ה-50 הוא חשף לבסוף שהוא זה שהגה את כל הסיפור וכי השם "מאט" הוא קריצה למפעל J.L. Mott Iron Works, שממנו המשתנה הגיעה. היום - איש לא יודע היכן נמצאת האסלה המקורית. היא ככל הנראה נהרסה. כל שנותר ממנה הם 17 עותקים של התמונה של סטיגליץ, שדושן שכפל בשנות ה-60. מאה שנים אחרי שהיא הוצגה לראשונה, משתנת הפורצלן של דושן נהפכה לסמל החתרנות הגדול ביותר באומנות המודרנית. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #duchamp #fountain #readymade #modernart #marcelduchmap

ביולי 1830, שלושה ימים של הפיכה שלטונית זעזעו את צרפת. שארל העשירי הודח מהכס ולואי-פיליפ עלה תחתיו. בספרי ההיסטוריה, הימים האלה ייזכרו כמהפכת יולי. אבל בפי הצרפתים, הם ייקראו שלושת ימי התהילה. אז'ן דלקרואה, חירות מובילה את העם, 1830, שמן על בד, 260x325 ס"מ, הלובר פריז בוערת. חמושים בחזית פורצים את הבריקדות ובראשם מריאן - החירות. היא חובשת כובע פריגי, כמו בימי מהפכה הצרפתית. ביד שמאל היא מחזיקה כידון-רובה וביד ימין את דגל צרפת: 'הטריקולור'. כדי לשוות לה אופי אלמותי, דלקרואה צייר אותה בהשראת המסורת הקלאסית: עם אף יווני, תנוחה של ניקה - אלת הניצחון, ושמלה תואמת. אבל מריאן גם אנושית מאוד: בית השחי שלה שעיר והחזה החשוף שלה מדגיש את הפן האימהי, העוטף והמניק שלה. היא אם האומה. משיכות המכחול עזות, הצבעים חזקים, הסצנה מוארת וגועשת, כמעט כאותית. אבל דלקרואה הכתיב סדר. כדי להדגיש את התנועה שמתפרצת מתוך הבד, הוא הציב את הדמויות בצורת פירמידה והוא העמיד את מריאן בקודקוד - כמו ראש של משפך שמנקז את התנועה לתוכו. מאחוריה, נער חובש כומתת סטודנטים מקטיפה שחורה. הוא נושא תיק עם תחמושת ושני אקדחים. בניגוד לשאר הדמויות, הוא שועט קדימה ולא מסתכל לעבר מריאן. האגדה מספרת שויקטור הוגו, כתב בהשראתו את הדמות של 'גָּבְרוֹשׁ' ב'עלובי החיים'. משמאל, שני חמושים דוהרים בעקבות מריאן. הימני חובש כובע צילינדר, יש לו מקטורן שחור והוא מחזיק רובה ציד - הוא בורגני. על-ידו הפועל הפשוט חמוש בחרב ארוכה. דלקרואה הציב אותם אחד ליד השני כדי להפגיש, כמו באגדה, בין כל המעמדות בחברה. כולם משתפים פעולה כדי להפיל את הדיכוי המלוכני. גוויות של לוחמים מוטלות על הקרקע. חייל מת עם חלציים חשופים שרוע על האדמה. הוא פורץ למרחב שלנו ומואר באור עדין. אבל העירום שלו מחלל אותו ואת המוות שלו. הגופות שנערמות על הקרקע הן לא גיבורים שחרפו נפשם למען המולדת, אלא אויבי המהפכה. חירות מובילה את העם היא יצירה מרשימה ופוליטית. היא מתכתבת עם המורשת הקלאסית ועם רוח הזמן. אבל כאשר היא נחשפה לקהל בתערוכת הסלון השנתית ב-1831, תחת הכותרת "סצנה על הבריקדות", ביקרו את דלקרואה בחומרה על השפה החזותית החתרנית שלו ועל שהעז להציג את מריאן כבת אדם עם פגמים ולא כאלה מיתולוגית. כדי לקרר את הרוחות, הציור נשמר רחוק מעיני הקהל. לואי פיליפ רכש אותו בסיום הסלון והוא הגיע למחסני הלובר ב-1874, אחרי מותו של דלקרואה. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #delacroix #libertyleadingthepeople #romanticism #painting #louvre #eugenedelacroix #julyrevolution

מאז שנות ה-60, דיוויד הוקני כיכב כאחד האומנים הידועים בעולם. הוא התנסה במגוון שיטות עבודה ובחומרים שונים: צילום, אקריליק, איור ואפילו ציור דיגיטלי. הוא הרכיב קולאז'ים, צייר דיוקאות, עיצב קומפוזיציות חריגות - ועיקר היצירה שלו אוטוביוגרפי. ב-1963, הוא ביקר לראשונה בלוס אנג'לס והוקסם מאורח החיים הקליפורני. ב-1976 הוא עזב את בריטניה לצמיתות והיגר לקליפורניה. דיוויד הוקני, א ביגר ספלאש, 1967, אקריליק על בד, 242.5x243.9 ס"מ, טייט בריטן, לונדון היצירות הידועות ביותר של הוקני הן בריכות השחייה שלו. הוא צייר אותן פעמים רבות, ובכל ציור הוא חקר את תנועת המים וניסה לתאר בנאמנות את רוחה של קליפורניה. בין 1967-1966, הוא יצר את סדרת הבריכות המפורסמת שלו: 'ספלאש'. הציור השלישי והאחרון בסדרה ("A Bigger Splash") הוא הנועז ביותר. גם כאן, מקיפה אותו מסגרת צבעונית והיא משווה לו תדמית של תמונת פולרואיד. ההרכב הצבעוני בסיסי ביותר. הגוונים אחידים ואפשר לספור אותם על האצבעות. הציור מחולק לשלושה מישורים: הבריכה והמקפצה בחזית, אחריו הבית, וברקע שמיי התכלת. הסצנה רדודה. העדר ההצללה משטח אותה לחלוטין ורק המקפצה האלכסונית חותכת את הקומפוזיציה ומפיחה במכלול תחושת עומק. רצועת אדמה ורודה ועשבים ירוקים מפרידים בין הבית ושולי הבריכה. הוקני הדגיש בציור את כל התוויות של קליפורניה: צלליות של בתים שכנים משתקפות בחלונות הזכוכית. אווירת הקיץ, השמש והחום, האדריכלות המודרנית, הדקלים שמתמרים לשמיים. המים צלולים, הבית מתוחזק. כיסא של במאי קולנוע עומד מיותם בחזית ומצביע על חיי הזוהר. זאת סצנה חדה, מדויקת ואידילית. היא כל כך אידיאלית עד שנדמה שהציור עשוי מפלסטיק. אך למרות העושר והשמש הקופחת, תחושת הקור והניכור חודרת אל העצמות והייצוג היחיד ששובר את הדממה ואת הקפדנות הגאומטרית של הסצנה הוא נתז המים שעולה מהבריכה. מי קפץ פנימה? האם זה במאי הקולנוע שהרגע קם מהכיסא? אולם תחושת המסתורין שמרחפת באוויר והתדמית המזויפת לכאורה של הציור לא הייתה חשובה להוקני כמו הטכניקה. נדרשו לו שבועיים בשביל להשלים את ספלאש. הוא סיפר כי: "כשמצלמים נתז המים, מקפיאים את הרגע והופכים אותו למשהו אחר. אין דרך לראות נתז שנוצר בצורה כזאת במו עינינו מפני שהכל קורה מהר מדי. אבל עצם הרעיון הזה שעשע אותי אז ציירתי את ספלאש בצורה הכי איטית שיכולתי". נתן. תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #hockney #splash #davidhockney #painting #popart #tate

בפינת בית מרזח אפלולי, שלושה גברים יושבים סביב שולחן. לוח שש-בש פתוח מונח על ידם, אבל הם שקועים במשחק פרימרו (אבי הפוקר), והמתח בשיאו. הצעיר משמאל בוחן את הקלפים שלו בריכוז. הוא לא רואה שהברנש המשופם שעל-ידו פוזל לעברו ומסמן באצבעות את דירוג היד שלו לשותפו מצידו השני של השולחן. קרוואג'ו, המרמים במשחק הקלפים, 1595, שמן על בד, 94.2x130.9 ס"מ, מוזיאון קימבל בפורט וורת, טקסס מימין, השחקן עם כובע הנוצה מתבונן בצעיר התמים ומושיט את היד אל קלף שמבצבץ לו מהכיס האחורי של המכנסיים. קרוואג'ו הדגיש את יחסי הכוחות בין הדמויות ואת העליונות הברורה של הנוכלים על פני הצעיר. הם בוחנים אותו, הוא מרכין את הראש. יש לו מעיל קטיפה כהה בצבע שזיף, רקמה יוקרתית על הצווארון ושרוולים רקומים. הוא אמיד וכל כך תמים. שני הנוכלים פחות מסוגננים, הבגדים שלהם לא משתלבים בצורה הרמונית. האם אלו בגדים גנובים? הברנש המשופם לובש אפודה עם רקמה יקרה אבל השרוולים המפוספסים שלו, כפסי צרעה, שוברים את ההרמוניה ומרמזים על העוקץ. הערמומיות נוטפת משני הנוכלים. הם עטים על הקורבן, מאפילים עליו ומוכנים לשדוד אותו בכל רגע. הפגיון שתלוי על מותניו של השחקן מימין הוא רמז לבאות. לקראת העבודה, קרוואג'ו קרא לשלושה אלמונים מרומא וביקש מהם לדגמן בשבילו. הוא עיצב סביבם תפאורת מחזה של ממש. המרחב מאורגן ומתוכנן עד לפרטים הקטנים. התפאורה דלה. קיר חלק וקרן אור שבוקעת מימין מאירה אותו. לוח שש-בש פתוח, קוביות, קלפים, מפה אדומה, כובע עם נוצע ורודה. נקודת המגוז ממוקמת בפניו של הפתי. היא מערערת את האיזון בציור. כדי להכתיב את הקצב ואת האווירה קרוואג'ו הטיל את כל משקל היצירה על אותו מאזן מעורער. הוא הדגיש את יחסי הגומלין בין הדמויות, את העוויתות וההבעות המוגזמות שלהן. המתח כבד כל כך עד שאפשר לפלח אותו בסכין. לנו רק נותר לצפות מהצד בחוסר אונים ולהמתין בכניעה לרגע הכואב של אובדן התמימות. קרוואג'ו השלים את היצירה מעט אחרי שהגיע לרומא בגיל 24. החשמן פרנצ'סקו מריה דל מונטה קנה ממנו את הציור והקשרים שנרקמו בין השניים פתחו בפני האומן הצעיר את דלתות החברה הגבוהה. במרמים במשחק הקלפים, קרוואג'ו מפגין את כל המאפיינים הטכניים שיהיו לסימן ההיכר שלו: הצללות חזקות, סצנות דרמטיות ומלוטשות, אלימות גלויה או מודחקת וכמובן חילוניות בלתי מתפשרת. הסגנון הייחודי שלו, הציב את קרוואג'ו בקדמת הבמה ובישר את סגנון הבארוק. נתן. תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #caravaggio #baoque #cardsharps #painting #drame #kimbellartmuseum

בפרק ב' בבשורה על-פי יוחנן (פסוקים א'-י') מסופר כי ישו ואימו מריה הוזמנו לחתונה שהתקיימה בקנה אשר בגליל. השמחה הייתה גדולה וכל היין אזל. ישו הורה למשרתים למלא שישה כדים במים והמים נהפכו באורח פלא ליין. פאולו ורונזה, החתונה בקנה, 1562, שמן על בד, 667x994 ס"מ, הלובר נזירים הבנדיקטינים של בזיליקת סן ג'ורג'ו מאג'ורה שבונציה הזמינו את היצירה מהאומן הונציאני, פאולו ורונזה, ב-1563. הציור הוחרם על-ידי צבא נפוליאון ונלקח ב-1797 לפריז. היום זה הציור הגדול ביותר בלובר. הסצנה סואנת. אורחים רבים מצטופפים סביב שולחנות המסודרים בחית; וישו יושב במרכז. הוא לובש בגדים ורודים והילה עוטפת את ראשו. מריה יושבת מימינו והיא מחזיקה כוס ריקה. על-ידה אפשר לראות את שר המשקים משוחח עם אחד השליחים (אולי פטרוס) ומוסר לו שהיין אזל: "מלאו את הכדים מים; שאבו עכשיו והביאו אל ראש המסבה" - אומר ישו. ומימין, הנס נגלה בפניינו. המים בכדים נהפכים ליין - ואיש לא שם לב. באופן מפתיע, החתן והכלה מודרים לקצה השולחן משמאל. משרת שחור מוזג יין לחתן: "והחתן טעם את המים שנהפכו ליין ולא ידע מאין הוא, אלא שהמשרתים אשר שאבו את המים ידעו!" התיאור נאמן לסיפור המקראי. אבל מלבד הבגדים הבלויים של ישו, מריה והשליחים, כל יתר הסצנה: התלבושות, התפאורה, והאדריכלות מפוארות - ונציאניות ועכשוויות. האכסדרה והעמודים המחורצים עם הכותרות הקורינתיות מזכירים את סגנון הבנייה של בן תקופתו של ורונזה - האדריכל פלאדיו. העמודים מכתרים את הסצנה מכל צד ומזמינים אותנו להתמקד בהתרחשות. 132 דמויות בגודל טבעי חוגגות, מקנחות, שותות ומפטפטות ולא ערות למתרחש. על המרפסת הפתוחה שבירכתי הסצנה מחלקים בשר. מימין האמפורות מתמלאות ביין, ואנשי כנסייה מרימים את הראש לשמיים - האם הם הבינו שמשהו לא כשורה? במרכז תזמורת משמחת את החוגגים. היא מורכבת מורונזה עצמו, שלבוש בלבן ומנגן בויול (כּוֹנֶרֶת בֶּרֶךְ), מאחוריו האומן טינטורטו פורט בכלי מיתר; ואילו טיציאן בבגדים אדומים מתכופף כדי לקרוא את התווים בספר. למה ורונזה עטף ציור דתי כל כך בגלימת חילוניות ולא היה נאמן לרצף הזמן? הסיבה אולי פוליטית. עד לפירוק שלה בעקבות הסכם קמפו-פורמיו בסוף המאה ה-18, רפובליקת ונציה הייתה דוגמה ומופת למשטר חזק ומבוסס, מעוז לנצרות הקתולית ושומרת הסף נגד פלישה טורקית. ורונזה הפגיש בציור את הדתי והחילוני כדי לעמוד על חשיבותה של ונציה הן כערש תרבות ומוקד כלכלי פורח ומשגשג, והן כעיר קדושה ומרכזית. נתן. תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #veronese #mannerism #weddingatcanna #painting #louvre #paoloveronese

בראשית פרק ל"ב (פסוקים כ"ה-כ"ו): וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ.וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. פול גוגן, חיזיון לאחר הדרשה, 1888, שמן על בד, 73x92 ס"מ, הגלריה הלאומית של סקוטלנד, אדינבורו כפריות בכיסוי ראש יוצאות מדרשה בכנסייה. לפתע נגלה בפניהן מחזה משונה: שתי דמויות שנאבקות ברחבה אדומה וגדולה. והדבר היחיד שמפריד בינן ובין המתאבקים הוא גזע מתפתל של עץ תפוחים. הדמויות במרכז לבושות בכותונת והן יחפות. הדמות השמאלית מכונפת ונדמה שהיא גוברת על יריבה: אלו יעקב והמלאך. משמאל, פרה קטנה צועדת לעברם בחינניות. גוגן חילק את הציור לשני מוקדי התרחשות: הנשים בחזית שייכות לעולם המוחשי, ואילו יעקב והמלאך מתקיימים בעולם הרוח. כדי להבדיל בין שתי הסצנות, גוגן הציב את עץ התפוחים כחיץ והוא צבע את הרחבה באדום עז. הצבע האדום משחק תפקיד כפול: הוא מבדיל בין שני העולמות והוא מדגיש את המאבק שמתנהל במרכז. למעשה, הוא חזק כל כך, עד שכאשר נתבונן בציור, האדום הוא הדבר הראשון שיקפוץ לנו לעין. זה לא מקרי: ההתפשטות שלו על הבד מרדדת את העומק ונותנת למאבק תחושה של חלום בהקיץ. הרחבה מתעתעת בנו. היא פותחת בפניינו דלת את ממד על-טבעי - יעקב והמלאך נאבקים בממד לא ממשי. גם הפרה לא עומדת על אדמה מוצקה, וללא הצללה או הקפדה על יחסי גודל, בלתי אפשרי למקם אותה במרחב או אפילו להצדיק אותה. אולי גוגן ניסה להדגיש באמצעותה את הפער (או המיזוג) שמתקיים בציור בין הרוח והחומר? למרות שאנו כצופים מבחינים בין המתפללות והחיזיון, האם המתפללות רואות, או שהן מדמיינות את המאבק? ב'חיזיון לאחר הדרשה' גוגן חושף בפנינו שינוי סגנוני חד: פשטות הצורות, העבודה במשטחי צבע, רדידות הרקע וקווי המתאר החזקים מתכתבים עם האומנות היפנית ועם חיתוכי העץ היפניים המסורתיים שהוא אהב - ה'אוקיו אה' (תמונות העולם הצף). גוגן מתנער כאן מהסגנון האימפרסיוניסטי ומהתיאורים המציאותיים והוא משתמש בקו ובצבע כדי לבטא את העולם הפנימי שלו. 'חיזיון לאחר הדרשה' חדשני וחלוצי מפני שהוא מניח יסודות לסגנונות מהפכניים שיפרחו בתחילת המאה העשרים, אחרי מותו של גוגן, כמו 'הפוביזם', ה'אקספרסיוניזם' וההפשטה. זאת נקודת מפנה באומנות המודרנית. נתן. תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #gauguin #postimpressionism #visionafterthesermon #painting #modernart

הנרי השמיני מלך אנגלייה התחתן שש פעמים. הוא התגרש בקושי רב מאשתו הראשונה קתרין מאראגון, ב-1531. חמש שנים מאוחר יותר, הוא הוציא להורג את אן בולין - אשתו השנייה. ואילו השלישית, ג'יין סימור, מתה כשילדה את בנם אדוארד ב-1537. הנס הולביין, דיוקן של אן מקליווס, 1539, קלף על קנבס, 65x48 ס"מ, הלובר. שנתיים מאוחר יותר, המלך כבר היה בן 49. הפירוד מהכנסייה הקתולית יצר קרע בין אנגלייה והאפיפיורות והיה חשש מפלישה רומית-קתולית לממלכה. הזמן דחק במלך והוא היה מוכרח למצוא מלכה. כדי לחזק את החזיתות, המדינאי ורוזן אסקס תומס קרומוול, המליץ לו להינשא לאן מקליווס (קלווה) בתו השנייה של יוהאן השלישי דוכס קלווה שבגרמניה. האחות הגדולה של אן הייתה נשואה ליוהאן פרידריך הראשון, הנסיך הבוחר מסקסוניה וראש הקונפדרציה הפרוטסטנטית בגרמניה. המלך הכיר בחשיבות של ברית עם דוכסות קלווה מפני שהיא הבטיחה לאנגלייה בעלי ברית חזקים במקרה של מתקפה רומית-קתולית בשטחה. אבל הנרי השמיני לא ידע איך אן נראית. אז הוא שלח את צייר החצר שלו, הנס הולביין, לדוכסות קלווה כדי לקבל דיוקן שלה ולהתרשם. בציור, הולביין הדגיש את תווי הפנים של המיועדת. הוא צייר לה תלבושת מפוארת ועשירה: שמלת משי אדומה עם פנינים, עיטורים מזהב, תחרה וכיסוי ראש מסוגנן. המרקמים, והבדים מתוארים בפירוט רב. הולביין גם הבליט את הצללית על-פני הרקע הירוק והכהה והוא האיר את אן כמו בתמונת דרכון. הדיוקן סימטרי פשוט ונקי. אולי נקי מדי. פניה של אן חסרות הבעה וקרות, היא דוממת, צנועה ומשלבת ידיים. היא עדינה ומאופקת וכמעט חסרת חיים. הולביין צייר את אן בצורה הזאת כדי לעמוד על המעלות והעושר שלה. אך כאשר המלך ראה את המיועדת לראשונה, הוא נרתע מהמראה שלה. אן גם הייתה בת 24 ותמימה, והוא היה כמעט בן 50, וחסר סבלנות. מסופר שהוא ניסה במשך ארבעה לילות לעבר אותה אבל לא הצליח לשמור על זקפה - בגלל חוסר המשיכה שלו כלפיה, לדבריו. הנישואין בוטלו כעבור שישה חודשים והשניים מעולם לא שכבו. המבוכה הייתה גדולה וכדי למנוע תקרית דיפלומטית הושג הסדר שהיטיב עם אן והיא נשארה על אדמת אנגלייה וחיה שם בתנאים טובים עד למותה ב-1557. והמלך נישא עוד פעמיים עד למותו ב-1547. האם סיבת הפרידה הייתה עניין של יופי בלבד? אן אמנם לא משכה את המלך אך ככל שהסיבות הפוליטיות שעמדו בלב הנישואין איבדו מחשיבותן, המלך שמלכתחילה לא שש להינשא לאן חיפש סיבות נוספות בשביל לבטל את הנישואין - חוסר המשיכה הייתה ככל הנראה אחת מהן. נתן. תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #holbein #renaisance #portrait #anneofcleves #england

אור הירח מפלח את הלילה. תיש שעיר, מחוספס ומקורנן מזדקף במרכז של מעגל. ענפים של עץ אלון מתלפפים סביב הקרניים שלו ועטלפים חגים מעל לראשו. הוא בוהה בנו ומזמין אותנו לתפוס מקום בחוג התמוה שנוצר סביבו: נשים מכל הגילים, והן מעוותות ועייפות. פרנסיסקו גויה, שבת המכשפות, 1798, שמן על בד (בעקבות פרסקו), 43×30 ס"מ, מוזיאון לאזרו גלדיאנו, מדריד משמאל, גופה כחושה של ילד שרועה על הארץ. מימין אישה מבוגרת מציגה שלד קטן. אחרת מושיטה לתיש פעוט מדושן - בגאווה. בחזית, אישה שלישית עם מטפחת מסתירה את איבר המין של התיש. האם זה רמז לאקט מיני? ברקע, שלושה ילדים תלויים ומתייבשים על יתד ארוכה. טיב המחזה מתבהר: זה טקס הקרבה לשטן. לרשע יש פנים שעירות, גסות ומפלצתיות. הנשים במעגל הן המכשפות, והן מציעות לו קורבנות אדם. שבת המכשפות הוא ציור מאוחר של פרנסיסקו גויה. משפחת אוסונה האצילה הזמינה אותו ממנו עם עוד חמש יצירות כדי לעטר את מגוריהם בפאתי מדריד. גויה השתייך לחברה הגבוהה, הוא היה משכיל ובעל שם. אך מאז שחלה במחלה קשה ב-1793, הסגנון שלו קיבל תפנית מדאיגה. האצילים המצועצעים, הזוהר והנוצץ של העבר פינו את מקומם לגופות מושחתות, למכשפות ולמחזות בלהה. הציורים והמחוספסים שלו קסמו מאוד לאצולה וגויה ניצל את המעמד שלו כדי לבקר דרכם את החברה בת זמנו. מסופר כי מאה וארבעים שנים קודם לכן, כפריות באסקיות שנתפסו כמכשפות על-ידי האינקוויזיטורים, הואשמו בכריתת ברית עם השטן והועלו על המוקד. הנאורות והמדע אמנם טרפו את הקלפים מחדש, וספרד נעה לעבר הקדמה. אבל הבורות של העבר לא שככה ורבים המשיכו להאמין במעשיות מופרכות ובאמונות טפלות חסרות שחר: למשל בטקס שבת המכשפות ובו נשים מקריבות ילדים לשטן. גויה, שהתחנך על ערכי הנאורות, הבין כמה קל להאמין בבדיות וללכת שולל אחרי הבטחות בעלמא. בשבת המכשפות הוא יוצא נגד הנבערות: נגד הכנסייה שהטמיעה פחדים בעם כדי לחזק ולבסס את השליטה שלה, נגד פולחני הכישוף ונגד האמונות הטפלות הרבות שהושרשו בתרבות הספרדית לאורך השנים עד לתקופתו. מי הן אם כך המכשפות במעגל האימה? נשים פשוטות וחסרות השכלה, אולי אצילות שהלכו שבי אחרי נביא שקר. התיש מסמל את השיגעון. המבט החלול שלו מסמן לנו להתקרב ולשים את עצמנו במקומן. לצלול לתוך מחשכי הנפש שלנו, אל מקום שבו אין להגיון אחיזה, ולהתעמת עם השדים העמוקים ביותר שלנו. כשנעיר את התבונה מהתרדמת שלה, נגרש את המפלצות שמקננות בתוכנו. נתן. תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #goya #romantism #witchessabbath #enlightenment #witches

נערה מביטה בנו מעבר לכתף, עייניה גדולות והבעתה חולמנית. פיה פעור קמעה. על ראשה מגולגלות שתי פיסות בד בצבעי אולטרה-מרין וצהוב לכדי טורבן. עגיל פנינה גדול מתנדנד מאוזנה השמאלית. מי היא? אין איש יודע. יאן ורמיר, נערה עם עגיל פנינה, 1665, שמן על בד, 39x44.5 ס"מ, מאוריצהאוס, האג אבל יאן ורמיר, לא רצה לתת לה זהות ברורה. הואיל ולא מדובר בדיוקן ממשי אלא ב"טרוני" - בפנים דמיוניות. דיוקנאות הטרוני רווחו במאה ה-17 בארצות השפלה ובניגוד לדיוקן הפשוט, מטרתם הייתה לתת לאומן פנים אלמוניות לחקר מגוון של הבעות. כך שגם לו עמדה נערה ממשית מאחורי הדיוקן, זהותה משנית. למעט הפנינה והטורבן, הדיוקן חף מעיטורים. זו לא אוזלת יד, אלא בבחירה סגנונית - עומס חזותי היה מאפיל על מוקד העניין של ורמיר: האור, ונערה עם עגיל פנינה היה מגרש המשחקים שלו. במשיכות מכחול ובמעברים מדורגים, ורמיר הבדיל בין כל חלקי הציור: הבד, הפנינה והעור הרך של הנערה. די לו בכמה צבעים בשביל להציב אותה במרחב. פניה צחורות וחלקות למשעי ומלבושיה מתוארים בפשטות גמורה. הצווארון שלה בנוי משתי משיכות מכחול עדינות ועבות של לבן ואפור. הוא מחוספס יותר מהטורבן היבש ומהבגדים. אור בוקע מן הדופן העליון של הדיוקן. הוא מאיר את פניה של הנערה. הוא משתקף באישוניה הגדולים ומדגיש את לחות שפתייה. נקודות זוהרות קטנות מרצדות באופן כמעט בלתי נראה על הבגדים שלה; הן מחזקות את גוון הבד. אך גולת הכותרת היא הפנינה המבריקה. התכשיט גדול באופן בלתי רגיל. אולי מדובר בחרוז מזכוכית שהוברק בלַכָּה, או בחפץ שורמיר דמיין והוסיף בסוף העבודה. היא עשויה מנגיעות צבע בודדות – אחת משקפת את האור בחלק העליון, אחרת מספקת את הנפח והצורה; ואחרונה בתחתית מדמה את השתקפות לובן הצווארון. נערה עם עגיל פנינה היא דוגמה מופלאה של עושר חזותי ומפגן של ידע טכני. זו אולי גדולתו של ורמיר – הפשטות הסגנונית. בכמה גוונים ובמשיכות מכחול קלות, הוא אפשר לאור לבקוע מן העלטה ולהתגלות. דרך האור, הוא עמד על תנועתו השקטה והבלתי מתפשרת של הזמן. האור נשפך על הפנינה, הוא מבליח על פניה של הנערה ובוהק בעיניה בניצוץ של תמימות נעורים חולפת. הוא מפיח בפניה האילמות חיים. נתן לצפייה בסרטון המלא, לחצו כאן תכנים בלעדיים גם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #vermeer #girlwithpearlearring #baroque #artinablink

מוזיקת לילה זעירה היא יצירה מוקדמת של האומנית הסוראליסטית דורותיאה טנינג. במעלה מדרגות משתרך מסדרון עם דלתות ממוספרות. אור בוקע מאחורי הרחוקה שבהן. בלב הפרוזדור חמנייה גדולה מאיימת על שתי ילדות חסרות גיל. דורותיאה טנינג, מוזיקת לילה זעירה, 1943, שמן על בד, 40.7×61 ס"מ, אוסף הטייט , לונדון האחת עומדת מולה, בבגדים קרועים. השנייה נשענת בעייפות על משקוף של דלת. עולה מהציור תחושת חלום וטשטוש. קשה לעמוד על פשר הסצנה. הכותרת מתכתבת עם הסרנדה הידועה של מוצרט באותו השם; היא משרה על הציור אווירת לילה מסתורית ולא מציאותית, ומחזקת את תחושת אי הנוחות הכללית שעולה מהציור. הרקע מערער את הסדר וההיגיון ויוצר בלבול. איננו יודעים מה מסתתר בחדר המואר, מה מסמלים המספרים שעל הדלתות, למה שיערה של הילדה בחזית עולה לתקרה; או מה עושה חמנייה אימתנית במרכז המסדרון. טנינג השלימה את היצירה כאשר התגוררה באריזונה עם בן זוגה, הסוראליסט מקס ארנסט. החמניות צמחו בשפע באזור והן הפכו לסמל חוזר ביצירות שלה. הייתה לפרח הצהוב חשיבות סמלית עבורה. הוא קרץ לשנותיה הצעירות ולנופים שהכירה, אבל היה לו גם פן מופשט ואפל יותר... טנינג הייתה סוראליסטית. ככזאת, וכמו יתר הסוראליסטים, היא התעניינה בתיאוריות של פרויד וראתה בשנות הילדות קרקע פורייה ליצירה סוראליסטית. האומנים הסוראליסטיים האמינו שתקופת הילדות היא הזמן שבו אנחנו חסרי אונים, מבוהלים וחסרי שליטה, אך משוחררים מחסמים וקיבעונות שנבנים עם הגיל. לפיכך, השיבה למצב הנפשי הילדי (באמצעות ציור, כתיבה או חלום) מאפשרת לנו להשתחרר מעכבות נפשיות ומתפיסות שונות שמוטמעות בנו ומקרקעות אותנו בבגרותנו. דרך החמנייה, דורותיאה טנינג חושפת את העולם הילדי, הפלאי והמוזר שבו חיינו כילדים. ממלכה שבה התמודדנו עם פחדים שונים לאורך מסענו אל הבגרות. הציור מתבהר אט אט. הכותונות הפתוחות והמרופטות של שתי הבנות מצביעות על המאבק העיקש שהתקיים עם החמנייה; אולי באישון ליל? כשהילדות אמורות להיות במיטה? האם החדר הפתוח והמואר בסוף המסדרון הוא חדרן של הבנות? האחת נשענת על המשקוף, היא תשושה ועוצמת עיניים. השנייה עומדת, יציבה מול החמנייה הפצועה – השיער המחושמל שלה עולה לאוויר, כאילו שהיה טעון בחשמל. אחרי ההתכתשות, ידן של הבנות על העליונה. אלו חמניות הן עוד תפגושנה במסען? נתן. תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #tanning #surrealism #einekleinenachtmusik #dorotheatanning

בפברואר 1819, פרנסיסקו דה גויה קנה את 'בית החירש' בפאתי מדריד. הבית נקרא כך על שם הבעלים הקודם של המקום שהיה חירש. גם גויה התחרש; הוא היה בן 73, בריאותו הייתה רופפת והוא רצה להתרחק ולהתבודד. גויה התגורר בבית החירש עד שעזב את ספרד לצמיתות ב-1823 וגלה בבורדו. פרנסיסקו דה גויה, סאטורן טורף את אחד מבניו, 1819-1823, טכניקה מעורבת, הועבר לקנבס, 146×83 ס"מ, הפראדו, מדריד בארבע השנים שבהן גויה חי בבית החירש, הוא צייר על קירות הבית בטכניקה משולבת, ארבעה-עשר ציורי קיר אינטימיים ואפלים. בכל ציור, הוא ביטא את התחושות והחרדות העמוקות ביותר שלו. הוא לא נתן שמות לציורים; הם קוטלגו ושוימו רק ב-1828 אחרי מותו; אבל צבעם הכהה והאווירה הקודרת שלהם זיכו אותם בכינוי הציורים השחורים. הברון אמיל ארלנגר רכש את בית החירש ב-1873 והוא העביר את הציורים לקנבס. הם ניזוקו בתהליך ואיבדו צבע רב; אך זה הקל בדיעבד את הצבתם במוזיאון הפראדו. הציור שנודע כיום כ'סטורן טורף את אחד מבניו', הוא אחד הציורים הידועים בסדרה. סטורן הוא הגרסה הרומית של הטיטאן קרונוס במיתולוגיה היוונית. הוא מרד באביו, אורנוס, ומלך אחריו בעולם. אחרי שהתנבא כי אחד מבניו יחתור תחתיו, סאטורן החליט לבלוע את כל בניו ברגע היוולדם ובכך לבטל את הגזרה. גויה תיאר את הרגע הטרגי ביותר בסיפור המיתי. סאטורן גדול ומאיים. גופו מעוות, שיערו פרוע, פיו פעור לרווחה ועיניו מאימות לבקוע מהארובות שלהן. הטיטאן אחוז טירוף ואולי בהלה. הוא מחזיק בידיו את הגופה הקרועה של אחד מבניו וטורף אותה בחייתיות ובלי תיאבון – כאילו שמדובר בדחף. הגופה האכולה בוגרת, אך היא אלמונית וחסרת צלם. גם סאטורן מטושטש. גויה מרח את הצבע בגסות הקיר; כאילו שהזמן והדחיפות דחקו בו. האמנם מדובר בהתגלמות של מפלצתיות טהורה, של פחד או שיגעון? אולי במשל להזדקנות ולחולי של גויה עצמו? אולי גויה ביקר באמצעות הציורים השחורים את הטלטלות שהכו את ספרד אחרי נפילת המשטר הישן ב-1808 וחרבו את יסודותיה הפוליטיים והחברתיים? הציורים השחורים היו נקודת מפנה בסגנון של גויה. הוא השתחרר מכבלי הציור המסורתי, מהאיפוק של האומנות הקלאסית וממשקל המבט. היצירתיות שלו יכולה הייתה להתבטא במלוא העוצמה והוא הותיר לנו יצירה חדשנית וסוערת, עמוקה ומחוספסת - ציור רומנטי. נתן. תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #goya #romantism #saturne #mythology

'הולדת ונוס', של האומן הפלורנטיני סנדרו בוטיצ'לי, הוא בין הציורים הכי מזוהים עם הרנסנס. בוטיצ'לי מתאר בפנינו סצנה מהמיתולוגיה היוונית – הולדתה של אלת האהבה. סנדרו בוטיצ'לי, הולדת ונוס, 1483-1485, טמפרה על בד, 278.5x172.5 ס"מ, גלריית אופיצי, פירנצה הים והסחף מוארים באור רך. רוחות עזות מנשבות בין ענפי העצים, פרחים נופלים מהשמיים. משמאל זפירוס, אל הרוח המערבית, מחזיק את רעייתו, נימפת הפרחים כלוריס. הוא נושף על ונוס כדי לקרב אותה לגדה. מימין אחת משלוש ההורות (בנותיהן של זאוס ותמיס), בשמלה פרחונית צועדת לעברה עם גלימה ורודה כדי לכסות אותה. הפרחים שעל השמלה שלה מבשרים את האביב. כמו בציור 'האביב' של בוטיצ'לי, גם כאן הוא גייס את הדוגמנית היפה סימונטה וספוצ'י וצייר את ונוס בדמותה. בוטיצ'לי צייר את התנוחה של ונוס ככל הנראה בהשראת פסל 'ונוס ממדיצ'י' שעומדת בגלריית אופיצי והיא מתכתבת עם העת העתיקה. ונוס חשופה. ההבעה שלה חולמנית וקצת מלנכולית. היא מנסה להסתיר את החזה שלה עם היד. הערווה שלה מוצנעת על-ידי השיער הגולש הארוך והשופע שלה. ההסתרה מעצימה את הרובד הארוטי של ונוס. המיניות שלה כמעט מבוישת. הצדף שעליו היא עומדת מצביע מסמל את הנרתיק ומשול לפריון. נדמה שונוס בוקעת מהצדף. כל המשקל שלה מונח על רגל שמאל. זאת תנוחת 'קונטארפוסטו', בהשראת הפיסול היווני. היא מדגישה את הקימורים של אלת האהבה ומעבירה בנו את הרושם שהיא שברירית וחיננית ללא מאמץ. על פניו, הציור נאמן למסורת הקלאסית. אבל בוטיצ'לי התרחק מהאסתטיקה הקלאסית. כל הדמויות נמתחות עד לכדי עיוות. קווי המתאר שלהן חדים ומודגשים. העומק רדוד; הפרספקטיבה וההצללה שרירותיות והאור מלאכותי. הצוואר של ונוס ארוך מדי, זרועה השמאלית כמעט משוחררת מהגוף. היא עומדת על החלק החיצוני של הצדף ולא על החלק הפנימי וכתוצאה מכך, שיווי המשקל שלה מתערער. איך צייר בקומתו של בוטיצ'לי חרג מהתכתיבים הקלאסיים בבוטות כזאת? הוא לא ראה שהציור שלו עקום? כמובן שהוא ראה. אבל כדי להתחרות במודל הקלאסי, הוא הקריב את הסימטריה והתרכז ביצירת הרמוניה. הוא השתמש באי-הדיוקים כדי להדגיש את העדנה של ונוס. כשנתבונן בציור לא נבחין בפגמים. הם נבלעים במכלול ומרכיבים את השלם. הם מאזנים את הציור ומאפשרים להרמוניה להתקיים. ונוס לא יפה למרות הפגמים שלה - אלא בזכותם. אולי יופי לא מסתכם במשוואה מתמטית? נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #venus #botticelli #uffizi #florence #sandrobotticelli #renaissance #birthofvenus #artinablink