הציור מתאר את עיירת סן-רמי-דה-פרובנס המנומנמת בשעת לילה מאוחרת. ירח גדול מימין ואחד-עשר כוכבים מאירים את השמיים כמו גחליליות בגדלים שונים. הפרט הבולט הראשון בציור הוא התנועה השבלולית של השמיים. ואן גוך יצר אותה במשיכות מכחול עבות וארוכות והוא נתן את התחושה שמדובר בסחף מעגלי בים. הוא אהב מאוד הדפסים יפנים מסורתיים והוא שאב מהם השראה כשצייר את העקומות שלו. הברושים המתפתלים שבחזית הם עצים שרווחו בדרום צרפת.
וינסנט ואן גוך, ליל כוכבים, 1889, שמן על בד, 92.1x73.7 ס"מ, מומ"א, ניו יורק
אבל אפשר לראות ב'ליל כוכבים' גם סימנים למחשכי הנפש שייסרו את ואן גוך ושהובילו למותו הטראגי שנה מאוחר יותר. נבחן שוב את הברוש ונראה שהענפים שלו נעים בגלים ומסתחררים כמו להבה – כאילו שהעץ נסער וכאוב כמו האומן שצייר אותו. הברוש היה עץ שכיח בבתי עלמין. כך שמבחינה תרבותית, העצים שבציוא נקשר לחוויית המוות והשכול. הם גם נושקים לשמיים ומחברים מבחינה חזותית בין הקרקע הגשמית ובין הרקיע. במילים אחרות, הם קושרים בין האדמה שכלאה את ואן גוך לבין תחושת הדרור של השמיים הפתוחים.
אך האם אפשר להסיק ש'ליל כוכבים' הוא בהכרח קריאת מצוקה ובלבול של אומן מיוסר? נבחן את הציור בפעם השלישית. למרות תנועת המערבולת שבשמיים, הקווים מחושבים מאוד. הם לא נמתחים בצורה אקראית. השליטה הטכנית שלו ניכרת והיד שלו לא זזה מעצמה. ואן גוך צייר את הלילה, אבל פלטת הצבעים שלו מורכבת גם מכמה צהובים וחמים בשביל הכוכבים. זה נותן לנו את התחושה שהם פורצים מתוך האפלה העמוקה, כדי להאיר את שמי הלילה ולהשרות אווירת ביטחון בלב האפלה הגדולה ביותר. ומה אם ואן גוך צייר את ליל כוכבים כדי להתמסר לייסורים שלו ולהשלים איתם? בקרוב הכל ייגמר. הוא יעזוב את האדמה והוא יוכל לגעת בשמיים ובכוכבים שהוא כל כך אהב.
נתן
חפשו את Art in a Blink