ב'אמריקן גותיק', גרנט ווד מספק לנו הצצה לחיי הכפר בארה"ב בשנות ה-30 של המאה הקודמת. אי-שם במדינת אייווה, זוג חקלאים חמורי סבר ניצבים בחזית של בית קטן ומתבוננים בנו. הם לובשים בגדים חגיגיים. אולי הם התהדרו לכבוד המיסה של יום ראשון?
גרנט ווד, אמריקן גותיק, 1930, שמן על עץ, 78x65.3 ס”מ, מכון האומנות של שיקגו
הגבר לובש בגדי עבודה כחולים ומקטורן שחור והוא מחזיק קלשון. האשה, שצעירה ממנו, אולי זאת בתו - שקועה במחשבות. היא לובשת מעיל שחור וסינר בסגנון קולוניאלי שהיה באופנה במאה ה-19. סיכה מצדף תלויה לה על הצווארון. הפנים החמוצות שלהם גררו ביקורת קשות כלפי ווד. רבים תקפו אותו על שהגחיך את הזוג, ששם ללעג את החיים בפריפריה ושהציג את תושבי העיירות הנידחות כאויבי הקידמה – חקלאים שנאחזים באורח החיים שמרני ומתעקשים להשאר בעבר.
אך אם נתבונן מקרוב, נראה שווד פיזר בציור כל מיני רמזים חזותיים המצביעים דווקא על פרשנות אחרת. ווד יצר סצנה טיפוסית בהשראת הציור הפלמי, כמעט כמו גלויה והוא תכנן את הציור עד לפרטים הקטנים. הוא רצה למשל שהבית שברקע יהיה לדמותם של הדיירים שלו. הוא חיפש השראה והגיע ל'בית דיבל', שבעיירת אלדון. בית לבן וקטן בסגנון אדריכלי גותי כפרי. הוא צייר סקיצה של החצר הקדמית בצבעי שמן על קרטון והוא הוסיף לה נגיעות אישיות – הוא חידד את הגג ומתח מעט את החלון. לקראת העבודה על הדמויות, הוא גייס את אחותו הצעירה, נאן ואת רופא השיניים שלו, ד”ר ביירון מק׳קיבי. הוא הלביש אותם כחקלאים והציב אותם בתוך תפאורה, כמו בהצגה. ווד הבליט את האופי התיאטרלי והמדומה של הציור באמצעות דימויים שונים. הוא הפנה למשל את הקלשון של ד"ר מק'קיבי לשמיים. עובד אדמה אמיתי היה תוקע את הקלשון באדמה, כדי לא להיפצע. הקלשון מופיע פעם נוספת כמוטיב על הסרבל של מק'קיבי.
ווד יצר באמצעותו מחסום חזותי בינינו ובין החקלאים. הוא הפריד בצורה רעיונית בין העולם הכפרי הבדיוני 'שלהם' ובין העולם המציאותי 'שלנו' והוא דאג שלא נוכל לתקשר איתם חזותית או להזדהות איתם. גרנט ווד הכחיש לכל אורך חייו שאמריקן גותיק היא יצירה פרודית. הוא אהב את חיי הכפר והוא ניסה בדרכו לשקף בנאמנות את אורח החיים הנוקשה של תושבי העיירות ולהוקיר את הערכים השמרניים שלהם. הקהל, כך מסתבר, לא הבין את כוונת המשורר.
נתן
לצפייה בסרטון המלא, לחצו כאן
תכנים בלעדיים גם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink