דאדא היא תנועה אומנותית אינטלקטואלית וספרותית שהתקיימה באירופה בתחילת המאה ה-20. היא נולדה בציריך באמצע מלחמת העולם הראשונה מתוך תחושת כעס וייאוש גדול לנוכח האסון האנושי שהמלחמה המיטה. 1916 – הסופר והמשורר הגרמני הוגו באל, חיפש מקום שבו הוא יוכל לארח אומנים ואנשי רוח. בחודש פברואר, הוא ובת זוגו, המשוררת והרקדנית אמי הנינגס, ערכו ערב שירה ומשחק ב'קברט וולטר' שבציריך והם הזמינו למקום אומנים ושחקנים - תנועת הדאדא נולדה.
מרסל דושאן, L.H.O.O.Q ,1919 (קיים במספר גרסאות)
השם דאדא, מספרת האגדה, ניתן באקראי כשהחברים חתכו בגיליוטינת נייר דפים מתוך מילון והעלו מתוכו אותיות וקטעי מילים. דאדא היא מילה אקראית וחסרת משמעות. כמו התנועה: קבוצה בלי דגל ומסגרת, בלי דוברים או היררכיה. היצירה הדאדאיסטית התריסה. היא הייתה שערורייתית וכאוטית. זאת לא הייתה באמת תנועה אלא עבודת טלאים – הכלאה של רעיונות וסגנונות חסרי גוף. למרסל דושאן, מרסל ינקו, ז'אן ארפ, סופי טאובר-ארפ האנה הוך, ראול האוסמן, פרנסיס פיקביה ואחרים, לא הייתה משנה או עמדה כלשהי. הם פעלו יחד אבל יצרו באופן עצמאי, ללא מטרה ממשית, זולת חורבן והרס יסודות החברה שבתוכה הם חיו. הם יצאו נגד האומנות האקדמית, נגד הציבור הרחב, נגד המוסדות ונגד החברה הגבוהה. בהתחלה, הדאדאיסטים העלו הצגות מאולתרות, ומאוחר יותר גם מופעי ריקוד. הם הרכיבו קולאז'ים, חיברו שירה בלתי מובנת, הם כתבו כתיבה אוטומטית, ערכו פוטו-מונטאז', יצרו רדי-מייד... הם תקפו את השפה כדי להוציא ממנה כל משמעות והם הדגישו את הפעולה היצירתית של הדיבור על פני השיח ההגיוני. האלתור המוקדם הוחלף במהרה בתוכנית ממוסדת יותר.
ביולי 1917, כתב העת "דאדא" ראה אור והוא פורסם במשך 3 שנים. במרץ 1920 (גיליון 391) פורסם הדיוקן הידוע של 'מונה ליזה עם שפם' מאת מרסל דושאן וכיאה לדאדא, הוא השחיר את הילת הקדושה והיוקרה שעטפה ועודנה עוטפת יצירות אומנות רבות. אבל העדר עקרונות היה נקודת התורפה של אומני הדאדא. החיפוש אחר גבולות וכיוון הוביל משורר צעיר בשם אנדרה ברטון, לפרסם ב-1924 את מניפסט הסוריאליזם. סוראליסטים בהתהוות כמו דאלי, ברטון, ארנסט, ויוצאי הדאדא שונים ורבים אחרים, נולדו מתוך הדאדא והייתה להם מטרה הרעיונית יציבה ומגובשת, שחסרה לחברי הדאדא. הם פירשו את הדאדא מחדש ובישרו את מותה ב-1925, כדי לצמוח מתוך חורבותיה.
נתן
חפשו את Art in a Blink