Search results

בשנת 1965, אחרי עשר שנות מחקר האומן הפולני רומן אופלקה, בן ה-34 התחיל ליצור סדרת יצירות משונות והוא פיתח והרחיב אותה בקדחתנות עד סוף חייו. אופלקה רצה לתאר על הבד את הזמן שחולף ואת ההשפעה ההרסנית שלו על הגוף שלנו. היצירה השאפתנית הכמעט בלעדית שלו נקראה: ”רומן אופלקה, 1965, מאחת ועד אינסוף. היא התפרשה על בד של 196x135 ס"מ. הציור הראשון היה צבוע כולו בשחור. אופלקה התחיל לכתוב על הבד מהפינה השמאלית העליונה ועד לדופן הימני התחתון, במכחול לבן דקיק את כל הספרות השלמות בסדר עולה: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש וכן הלאה... עד שהמשטח התמלא לחלוטין ברצף של מספרים והוא היה צריך למתוח בד חדש כדי להמשיך את הרצף. רומן אופלקה, מאחת ועד אינסוף, 1965-2011. ב-1972, הוא הגיע למספר מיליון והוא החליט להוסיף לרקע השחור גוון לבן שהתחזק בהדרגה עם בכל בד חדש שהוא פרש. בסוף כל יום עבודה, הוא הצטלם מול היצירה שעליה הוא עבד, תמיד באותו האופן: הוא צילם את הפנים שלו באותה התאורה והתפאורה. כך במרוצת השנים הוא הראה את הפנים שלו מזדקנות מתמונה לתמונה ואת הנזקים שהזמן השאיר על הפנים שלו. הוא גם הקליט את עצמו מקריא את רצף המספרים וכך הוא נתן ליצירה ממד קולי. כשהוא נעדר מהסדנה, הוא המשיך לכתוב את המספרים בעט ודיו שחור על גיליונות נייר תמיד באותו הפורמט - כמו כרטיסי מסע. רציתי להדגיש את הזמן, את ההתפתחות שלו על לאורך תקופה, את מה שהטבע מראה, אך באופן כזה שינכיח את האדם דרך המוות: מין רגש של חיים על פני ציר זמן בלתי הפיך. הזמן השרירותי של לוחות השנה ושל השעונים לא מעניין אותי. אופלקה צייר בסגפנות במשך 46 שנים כ-380 מספרים מדי יום בממוצע. הוא נפטר באוגוסט 2011 אחרי שנים של עבודה סזיפית אופלקה נפטר. הוא עבד על פריט מספר 231. הבד כבר היה בגוון של לבן על גבי לבן והמספר האחרון שכתב היה 5,569,249. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #romanopalka #opalka #numbers #art #artinablink

ולרי טטרדזה הוא אומן ישראלי ממוצא גאורגי. הוא עלה ארצה בגיל 13. הוא נשוי, אב לשניים ומתגורר במרכז הארץ. טטרדזה יוצר עוד מינקות, הוא מעולם לא למד באופן אקדמי. כיום מצייר אחרי שעות העבודה. בבוא העת, הוא מספר, הוא ישכור בית מלאכה ויקדיש את עצמו בבלעדיות לתשוקתו הגדולה ביותר - ציור. על רקע נוף נטוע ברושים וכרים מוריקים, שביל מתפתל לעבר גבר ואשה. בחזית עומד עצם שחור בלתי מזוהה ומעוטר בכוכבים, סמלים אסטרולוגיים וצללית זוהרת של פסנתר במרכז. לרגלי האישה צומחים פרחים רבגוניים. היא נשענת עם הזרוע על הצורה השחורה ומצביעה על נקודה רחוקה. הגבר עוקב אחר תנועת היד שלה. יש להם הבעה סקרנית ומעט שובבה - אלו אדם וחוה. ולרי טטרדזה, אדם וחוה, 2020, שמן על בד, 70x50 ס"מ, אוסף פרטי בציור האישי הזה, האומן הישראלי ולרי טטרדזה מספר את סיפור האנושות ושואל מאין באנו ולאן מועדות פנינו? אדם וחוה נולדו עירומים אבל הם הגיעו לבושים, ממקום לא ידוע - מלאים בתקווה ובשאיפות. הצורה השחורה שבחזית היא מעבורת החלל שהביאה אותם, וכמו הבגדים, היא מסמלת את העבר ואת הדרך שהם עברו. חוה מצביעה על האופק וכמו אומרת לאדם: תראה מה עוד מחכה לנו. העתיד פתוח אבל הנחש שמתלפף סביב ידה השמאלית של חוה הוא מזכיר את מטעני העבר שלא מרפים מהם והצמחים שלמרגלות חוה מסמלים את המכשולים שעוד צפויים להם. העבודה על אדם וחוה הייתה מורכבת ארוכה ומתישה. כל קו צבוע בגון אחר ונמתח בעדינות גדולה. הכוכבים וסמלי הזודיאק שעל המעבורת מסמלים את השילוב בין הרוח למקום הגשמי של אדם וחוה. צללית הפסנתר הזוהרת מאזכרת חלק מן התהליך היצירתי של האומן במשך חודשי העבודה הרבים. טטרדזה נהג להקשיב בזמן העבודה לסונטת אור ירח של בטהובן והויא השרתה עליו נחת וסייעה לו ליצור... ברצוני ליצור בחופשיות, לטפח את אהבתי - הציור: "הלוואי שאוכל להתפרנס ממנה ולהסב אושר לצופים" מספר ולרי. השאיפה העמוקה שלו מקבלת ביטוי אדם וחוה. הזוג הגיע לעולם עם עבר ועם זיכרונות, חוויות וטכנולוגיה שנשארה מאחור – העולם החדש ריק ובתול ממחשבות. הוא התגלמות הבריאה, הכול עוד פתוח והרשות נתונה. טטרדזה מסכם ושואל: "הגעתי עד לגבול הסגנוני שלי, חשפתי את יסודותיו הבסיסיים ביותר...ומה הלאה?" להמשיך ליצור. פשוט וקל. ראיון עם ולרי טטרדזה, יולי 2020. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #valerytetradze #artinablink #israeliartist #adamandeve

באוסף הפרטי של סר ריצ׳ארד וואלס שמורה יצירה קטנה, ממזרית. מקומה יאה לקישוט חדר המיטות וככזו היא הוזמנה. אך היא הרבה מעבר למה שהיא מציגה ממבט ראשון...פרגונאר גונה בגלל הנושאים האירוטיים הקלילים שבהם הוא עסק בעבודותיו. עם זאת, הפרובוקציות החזותיות שלו הפכו אותו לחביב חצר המלוכה. מניחים כי הברון דה סנט ז'וליאן, הזמין ממנו את היצירה, אחרי שהאומן גבריאל פרנסואה דואנין סירב לקבל אותה בטענה שהיא שערורייתית: הברון ביקש לתאר את פילגשו על נדנדה שמנדנד כמורה; ואת עצמו בתנוחה שמאפשרת לו לבחון את מלבושיה התחתונים של הצעירה. ברקע המטושטש, העלמה מוארת בזרקור שמיימי. פרגונאר מוביל אותנו אליה. היא צעירה, קלילה, ישובה על מושב מזהב וריפוד של קטיפה אדומה עם חבלים שנמשכים אל ענפי העץ העבותים. העין מתנדנדת ומעיפה את הסנדל בחינניות כאות הבטחה לאהובה שמתחבא בין השיחים. הוא פרץ לשטח פרטי שהכניסה וזר כדי להתפעל מאהובתו בהשתוקקות. הסצנה נהיית קומית כשמבחינים באיש כמורה מבוגר שמניע את הנדנדה. הוא מניע אל החטא ולא מודע למתרחש בצד השני. משמאל, שני מלאכים קטנים לועגים לו. הם נשענים על כוורת דבורים המרמזת על הדבש והעוקץ של האהבה האסורה. ז׳אן אונורה פרגונאר, האירועים המקריים המשמחים של הנדנדה, 1767, שמן על בד, 81x64 ס"מ, אוסף וואלס, לונדון פרגונאר מיקם את הדמויות במשולש כדי להוביל אותנו להרהר על משולש אהבים. הצעירים כנראה אינם פנויים ואוהבים בסתר. קופידון מביט בסצנה משמאל וסוגר על פיו עם אצבעו כאומר שקט, זה סוד. אבל הכלב הלבן הקטן בפינה מימין נובח ומילל במצוקה וכמעט מסגיר אותם. משיכות המכחול נועזות, הצמחייה גואה, קרן אור שמיימית מאירה על הנדנדה, הסנדל עף, המאהב מסיר את הכובע, ההתרגשות בשיאה. בין נאמנות ובגידה, בין מוסריות וטומאה. הנדנדה מסמלת את הטבע האנושי - את המאבק האינסופי בין הפיתוי לשמרנות. שני עשורים מאוחר יותר יוטחו בפרגונאר חיצי המהפכה הצרפתית בשל יחסיו עם בני האצולה. אך בינתיים...זמן לפנאי, לנעורים ולרגע של שעשוע - בגן, על הנדנדה. כתבה אנה ספיבק ערך נתן ליפשיץ תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #jeanhonorefragonard #fragonard #artinablink #roccoco #theswing

יוצקת החלב היא בין היצירות המוכרות ביותר של הצייר ההולנדי מתקופת הבארוק, יאן ורמיר. גם כאן, ורמיר מתאר סצנה מחיי היום-יום אבל זו בין הפעמים הראשונות שבהן הוא הציב דמות בודדת בתוך חלל סגור. יאן ורמיר, יוצקת החלב, 1657-1658, שמן על בד, 45.5x41 ס"מ, הרייקסמוזיאום, אמסטרדם אור נכנס מהחלון ומאיר את החדר באור רך. סל נצרים וכלי מפליז תלויים על הקיר משמאל. מימין, מחמם רגליים ובתוכו כלי מטרקוטה עם גחלים מונחים על הרצפה. מאחוריהם, אריחי קרמיקה תוצרת דלפט - עיר הולדתו של ורמיר - ועליהם ציורים של קופידון. למעט האריחים, החדר נקי מעיטורים. אבל הוא לא חף מפגמים. החורים שבקיר חושפים את הלבנים ומצביעים על מסמרים שנשלפו ממנו, למעט שני מסמרים שעוד נעוצים בקיר. המסמר העליון מטיל צל שלא תואם את כיוון האור. אולי יש מקור אור נוסף שמאיר את החדר? יוצקת החלב עומדת בחזית. האור מהחלון מאיר אותה ומעטר את המצח שלה בנקודות מבריקות קטנטנות. היא מוזגת חלב לכלי חרס וכאילו לא ערה למבט שלנו. לא יודעים מי היא, אבל ורמיר רצה שנתמקד בה. הוא תיאר אותה מנקודת מבט נמוכה כדי שנסתכל עליה מלמטה ונקבל את התחושה שהיא גדולה ומרשימה. הוא גם הוסיף פס לבן לאורך הצללית שלה מימין כדי להבליט אותה על פני הרקע. אבל כדי לוודא שבאמת נתמקד בה, ורמיר השאיר את הרקע חדגוני והתרכז בבגדים שלה. הלבוש שלה מסורתי, השרוולים המקופלים חושפים זרועות חסונות ועובדות. גווני הבגדים שלה צדים את העין שלנו: היא משתהה על המחוך הצהוב והשרוולים הירוקים, יורד לעבר הסינר הכחול אולטרה-מרין עד למטלית הכחולה שעל השולחן. נתרחק ונתבונן שוב בציור השלם: החלון תוחם את שדה הראייה משמאל. הקווים החדים שלו מתכנסים אל הקיר ומאלצים את העין להצמד למרכז. האור מהחלון מאיר את יוצקת החלב, הוא מדגיש את התנועות הבטוחות והשגרתיות שלה, את המבט הממוקד שלה ואת הבגדים שלה. מהם ועד לזרזיף החלב שנשפך מהכד, הדרך קצרה. כלי החרס מזוגג ובוהק. נקודות אור קטנטנות מרצדות עליו, על חתיכות הלחם היבש ועל קרום הלחם שבסל. זה אולי התכסיס הגדול ביותר של ורמיר. הוא מנתב את המבט שלנו בשלבים, וכמו מזמין אותנו להיכנס לציור צעד צעד דרך תחנות, עד שהציור מתבהר. העיקר מעולם לא היה היוצקת, אלא האור שנשפך על השולחן ומאיר את הלחם והחלב באלפי ניצוצות. זו לא סצנת יום-יום. אלא טבע דומם סמוי בתוך סצנה יום-יומית - ציור בתוך ציור. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #themilkmaid #vermeer #artinablink #johannesvermeer #baroque

הצייר היהודי מאוריצי (משה) גוטליב נולד ב-1856 בפולין. כבר בצעירותו הראה כישרון רב בציור ועד גיל 20 הספיק לזכות במדליית זהב בתחרות ציור חשובה במינכן. המוזה שלו ואהבתו נצחית, הייתה לורה רוזנפלד. אחרי שגוטליב הציע לה נישואין והיא הסכימה, פניה של לורה כיכבו בציורים רבים שלו. כך גם ביצירתו יהודים מתפללים בבית-הכנסת ביום הכיפורים ובה היכולות הטכניות המרשימות של גוטליב מתבטאות במלואן. מאוריצי גוטליב, יהודים מתפללים בבית-הכנסת ביום הכיפורים, 1878, שמן על בד, 245×192 ס"מ, מוזיאון תל אביב לאומנות מתואר חלל של בית-כנסת מלא במתפללים. גוטליב עצמו מופיע שלוש פעמים. פעם ראשונה מימין כנער צעיר הלומד לקרוא בסידור עם יהודי מבוגר. פעם שנייה משמאלם כצעיר בשנות ה-20 לחייו. הוא מחזיק את הראש ביד ימין. יש לו בגד לבן מפוספס, תליון עם מגן דוד על הצוואר וספר ביד השמאלית. הוא נראה מהורהר. גוטליב מופיע בפעם השלישית ואחרונה מצד שמאל, כילד קטן עם כיפה גדולה, מעיל מהודר ועם התליון על צוואר. הקומפוזיציה בחלק העליון של היצירה נחתכת לשניים על-ידי העמוד. משני צדדיו מופיעה לורה, אהובתו של גוטליב. משמאל היא עומדת בעזרת הנשים ומחזיקה ספר קרוב אל גופה. היא מוארת באור בהיר. מימין לורה מופיעה שוב, והיא נראית מתלחשת עם אשה אחרת. דמויות רבות בציור הן בני משפחתו של גוטליב; חלקם כבר מתו כשהציור הושלם. במרכז יושב יהודי זקן, עטוי טלית ומחזיק ספר תורה מהודר עם כיסוי ועליו כתובת זיכרון שגוטליב כתב לכבוד עצמו: כ"ת , נדבה, לזיכרון נשמת, המנוח כמהר"ר משה גאטיליעב זצ"ל, תרל"ח, לפ"ק. זו כתובת זיכרון למת - לעילוי נשמתו של גוטליב עצמו. שנת תרל"ח (1878), היא השנה שבה גוטליב השלים את הציור. גוטליב טען שכתב אותה כדי להשתלב עם בני משפחתו המתים שמופיעים בציור אבל כשאביו ראה זאת, הוא כעס ודרש ממנו למחוק את הכתובת. אך נבואתו השחורה של גוטליב התגשמה. מספרים שכאשר שמע, שלורה נישאת לאחר בתחילת חודש יולי שנה מאוחר יותר, הלב שלו נשבר. הוא יצא לרחובות קרקוב והסתובב בחוץ כל הלילה. למחרת בבוקר, הוא הגיע קודח לבית החולים ונפטר ב-17 ביולי 1879. הוא היה בן 23 בלבד. כתב - אריאל חורש ערך - נתן ליפשיץ תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #gottlieb #yomkippur #artinablink #maurycygottlieb #telavivmuseumofart

אי המתים היא סדרה של חמישה ציורים. מאת האומן הסימבוליסט השוויצרי ארנולד בוקלין בין השנים 1880-1886 (הגרסה הרביעית נהרסה במלחה"ע השנייה). על הבד נראה אי בלב ים וסירה קטנה ששטה עד אליו. בתוך הסירה עומדת דמות עטופה בתכריכים ושייט שמשיט את הסירה לעבר מפרץ. ארנולד בוקלין, אי המתים (גרסה ג'), 1883, שמן על בד, 80x150 ס"מ, האלטה נאציונלגאלרי, ברלין על האי, חצר מוצלת, סלעים תלולים וברושים גבוהים - עצים שמאפיינים בתי עלמין. הברושים מחזקים את אווירת המוות ומשרים תחושת בדידות ומסתורין גדולה. באפריל 1880 ארנולד בוקלין עבד על הגרסה הראשונה של האי ועוד לא היו בה הסירה והדמויות. עד שבאחד הימים, לקוחה בשם מארי בְּרִנָּה הגיעה אליו לסטודיו כדי לבצע הזמנה: "ציור שייתכתב עם ממד החלום." כשהיא ראתה את 'אי המתים' היא ביקשה מבוקלין שהציור שיעשה עבורה יזכיר את האי מבחינת האווירה, ובוקלין צייר בשבילה את הגרסה השנייה. אבל לפני שהוא השלים אותה, גב' ברנה ביקשה שיוסיף לציור סירה ששטה לעבר האי ובתוכה שייט ודמות מכוסה בתכריכים. בוקלין שאל אותה על פשר התוספת והיא ענתה שהיא התאלמנה ושהיא עומדת להינשא שוב. אבל רגע לפני שדף חדש נפתח בחייה, היא הייתה רוצה למסור מחווה אחרונה לבעלה המנוח ולצייר אותו במסעו האחרון אל מקום מנוחתו. הסיפור נגע מאוד בבוקלין והוא החליט להוסיף את הסירה והדמויות בגרסה הראשונה ובכל יתר הגסאות. ארנולד בוקלין, אי המתים (גרסאות א',ב', ד') האי המסתורי ממוקם במרכז הסצנה. ההרים והברושים סוגרים אותו ומבודדים אותו. כאילו שמדובר במקום קדוש, רחוק ובלתי נגיש. האופק הפתוח חושף את הריק ומגביר את תחושת הבדידות הכללית בציור. הדמויות בסירה מאזנות את הנוף. נקודת המגוז מתרכזת בהן. הן נראות כמו נקודות לבנות ובוהקות ברקע הכהה והמאיים. בוקלין היה בקי במיתולוגיה היוונית ואפשר לראות אזכורים שלה ביצירות שונות שלו. קל להסיק שהאי המסתורי הוא משל למסע המיתולוגי של הנשמה לעולם הבא. אולי האוחז במשוטים הוא כארון, השייט המיתולוגי, והוא מוביל את המנוח לאורך נהר הסטיקס עד להאדס? נתן אני גם ב-Youtube וגם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #isleofthedead #bocklin #arnoldbocklin #artinablink #symbolism

'ונוס ישנה היא ציור של האומן האיטלקי ג'ורג'ונה ברברלי והיא הושלמה, ככל הנראה על-ידי טיציאן. כאמור, אלת היופי, לבדה, שקעה בזרועות השינה בנוף פסטורלי. אווירה של שקט ורוגע אופפת אותה, הקימורים שלה מתמזגים עם הרקע. הסצנה אידיאלית - נצחית. ג'ורג'ונה, ונוס ישנה, 1507, שמן על בד, 108.5x175 ס"מ, הגמלדגאלרי, ברלין. טיציאן, ונוס מאורבינו, 1538, שמן על בד, 119x165 ס"מ, גלרית אופיצי, פירנצה מצד שני, ונוס גם ארצית. העדר כל סמל דתי, מיתולוגי או נוצרי בסצנה נותן לציור אופי כמעט בנאלי. זאת סצנה מקורית ואין במקורות העתיקים תקדים לונוס שמתוארת בתנוחה הזאת. האם זאת באמת ונוס? קשה לדעת. ג'ורג'ונה (או טיציאן) לא עיטרו אותה בסמלים שיאפשרו לנו לזהות אותה. בעבר הופיע על ידה קופידון (הבן של ונוס), אבל הוא נמחק כליל אחרי שהציור עבר רסטורציה במאה התשע-עשרה. המחקר מלמד שהפטרון של ג'ורג'ונה הזמין ממנו את הציור כשי לחתונה שלו ב-1507. היד השמאלית שמכסה את הערווה שלה מחזקת את הטיעון הזה. זאת תנוחה חד משמעית: בזמנו האמינו שאוננות מעודדת פריון. אפשר להסיק שונוס מתוארת כך כדי לעודד פריון וילודה אצל הזוג הטרי. מצד שלישי, אם נשווה את ונוס של ג'ורג'ונה לונוס מאורבינו של טיציאן, שדומה לה מאוד ושנעשתה ככל הנראה בהשראתה, מייד נראה ש'ונוס ישנה' הרבה פחות ארוטית מזו של טיציאן. היא שקועה בעצמה והיא לא יוצרת איתנו קשר עין. גם ההצללה באיזור המפשעה שלה הרבה פחות בולטת מאשר אצל טיציאן. כאילו שהיא מניחה שם את היד מטעמי צניעות. בניגוד לונוס של טיציאן, היא אדישה לעירום שלה. הנוף שמקיף אותה מסודר, נקי וישר מדי - כמו גן דמיוני רחוק ומנותק מהעולם שלנו. אולי אין לציור הזה תפקיד אחר מלבד להיות יפה והכל בראש שלנו? נתן אני גם ב-Youtube וגם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #giorgione #venussleeping #venusofurbino

תל אביב - יוני-אוקטובר 2020 כשמדובר באומנות עכשווית ובפרט באומנות מן העשור האחרון, אני משתדלת לקחת את המוצג והנאמר בהקשרו ובערבון מוגבל. ג'ף קונס, צייר ופסל אמריקאי מזרם הנאו-פופ שהחל את דרכו בראשית שנות השמונים הוא אחד האמנים החיים החשובים ביותר בימינו. יש שיאמרו שאחד ממניעיו הוא שבירת המוסכמות – דבר שמתבטא לא פעם בהפרת זכויות יוצרים ובבילוי קבוע בבתי-משפט. שלא תטעו, הוא לא נרתע מכך. תמונות מתוך תערוכת ערך מוחלט, ג'ף קונס, יוני 2020 (כל הזכויות שמורות לטאי זריהן) על כתפי התערוכה "ערך מוחלט" שמוצגת בימים אלו במוזיאון תל-אביב, הונחו ציפיות רבות. היא הייתה אמורה להיות הצלחה מסחררת. אולם בעקבות מגפת הקורונה, פתיחת שערי התערוכה נדחתה ובוטלה הגעתו של קונס עצמו. בתערוכה עשירה צבעונית, מציג קונס דימויים שמוכרים לכל אדם, רובם מתקשרים לתקופת הילדות (לרוב של ילד מתרבות המערב) - מתנפחים, בובות, דמויות מפורסמות. האומן מבקש לעמוד על משמעות הילדות דרך עצמים מתנפחים, שמעצם היותם כאלו מלאים באוויר (לכאורה) ובמשמעות: זיכרונות שמעוררים רגשות אצל ילדים ומבוגרים כאחד. על-פני רוב עבודותיו בתערוכה משתקפת בבואתו של הצופה. בעזרת מרכיב זה מערב קונס את הצופה בעבודה ויוצר אצלו חוויה אישית שמתכתבת עם זיכרונות הילדות שלו. בעבודותיו, משתמש האומן במקרים רבים בפלדת אל חלד ובגימור מראה וגורם לאחד החומרים הצפופים, הקשים והעמידים ביותר שנוצרו על-ידי האדם להראות רכים, אווריריים ועדינים כמו בובה מתנפחת. לתחושתי, המיצגים בתערוכה נושאים על גבם משמעות כבדה מידי ולעיתים מתאמצת, יש שיאמרו פופוליסטית. עם זאת, כצופה המגיעה מעולם החומר, היצירה והייצור, הצליחה התערוכה להדהים אותי. כאשר מנקים מהעצמים את המשמעויות שמתיימרים להלביש עליהם - הם משכנעים מאוד. יכולת העתקת המציאות לכדי עצמים תלת ממדיים, יכולת השכנוע והשליטה בחומר של קונס הן בלתי רגילות. אודה ואומר שאותי הוא הצליח להטעות. אפילו ניגשתי לנציגה של המוזיאון כדי לברר על חומריות היצירה Hulk Rock שמזכירה צעצוע ומסתבר שמשקלה מוערך במאות ק"ג. בין אם מתחברים לעבודותיו ובין אם בוחנים את הפן החומרני שמבקש למשוך קהל, קונס עומד איתן כיציקת פלדה. האומן השנוי במחלוקת מבקש לשנות את השיח ולא ניתן להשתיק אותו. כתבה: טאי זריהן, סטודנטית לעיצוב תעשייתי. ערך: נתן ליפשיץ אני גם ב-Youtube וגם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink artinablink #koons #jeffkoons #telavivmuseumofart

ב-16 ביוני 1816 האונייה מדוזה עזבה את האי איל ד'אקס שבדרום מערב צרפת והיא שטה לסנגל. רב החובל ניווט בצורה רעה כל-כך עד שב-2 ביולי היא עלתה על שרטון בגדת חופי מאוריטניה. הצוות לא הצליח להשיב את הסירה לים והוחלט לפנות אותה. אבל לא היו די סירות הצלה. תאודור ז'ריקו, רפסודת מדוזה, 1818-1819, שמן על בד מתוח על עץ, 491x716 ס"מ, הלובר, פריז הצוות בנה רפסודה גדולה וכל מי שלא יכול היה להכנס לסירות ההצלה עלה עליה. נוסעים ומלחים מהמעמדות הנמוכים - קרוב ל-150 אנשים. סירות הצלה, ובהן ישבו הנכבדים, גררו את הרפסודה. אך היא הייתה כבדה מדי ורב החובל פקד לחתוך את חבלי הגרירה. גורלם של המסכנים נחרץ, הם נידונו להיסחף בלב ים במשך 13 יום, בלי מזון ומים. במהרה התעוררו פעולות מרי על האסדה, התקפי טירוף ומהומות הביאו למותם של רבים. הרעב היה כבד כל כך עד שאלו שנותרו בחיים אכלו את המתים. ב-17 ביולי, אוניית 'ארגוס' אספה את חמישה עשר הניצולים שנותרו על הרפסודה. האומן תאודור ז'ריקו שמע על המקרה והוא רצה לתאר את רגע החילוץ הדרמטי. הוא צייר סקיצות שונות, לרבות סצנות קניבאליזם. בכל סקיצה, אוניית ה'ארגוס' הלכה והתכווצה עד שהיא כמעט נעלמה בציור המוגמר. כדי לשחזר את הרגע במדויק, ז'ריקו פנה לשני ניצולים והוא ביקש מהם לספר לו את הסיפור. כדי לתאר את הגוויות, ז'ריקו פנה לבית החולים בוז'ון והוא ביקש מהצוות שיתנו לו גפיים כרותים. הוא הסתגר שמונה חודשים בבית המלאכה שלו עד שהמקום הפך לחדר מתים מצחין. הוא גילח את הראש כדי להשתחרר מכבלי הגשמיות והוא יצא פעם אחת בלבד לעיירת 'לה-האבר' כדי ללמוד כיצד לצייר את השמיים. זו היצירה גדולה ביותר של ז'ריקו: חמישה מטרים על שבעה. הקומפוזיציה תיאטרלית. היא נעה מהרקע לחזית כמו מן המוות אל תקווה, בשבילי המבוכה והטירוף. אבל האווירה רומנטית. הגופות אתלטיות וחיוורות. הן לא חרוכות מהשמש הקופחת או צרובות מהחול ומהמים המלוחים. ז'ריקו מספר לנו סיפור: על אנושות שצועדת על מותה בגבורה. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #gericault #leradeaudelameduse #medusa #theodoregericault #artinablink #romantism

הציירת הגרמניה פאולה בקר תשוקה לאומנות מוקדם מאוד. בגיל 12 היא למדה ציור. אחרי לימודים בבית-ספר לאומנות באנגליה, היא שבה לגרמניה והצטרפה ב-1889 למושבת האומנים וורפסודה. קהילת וורפסודה קידמה ציור נוף נאמן לטבע. אבל בקר לא ציירה כמותם. היא התעניינה דווקא בצורות פשוטות ומשטחי צבע, שיבטאו את הרגשות בציור - גם אם הוא לא נאמן למציאות. פאולה מודרזון-בקר, דיוקן עצמי לכבוד שש שנות נישואין, 1906, שמן על קרטון, 101.8x70.2 ס"מ, מוזיאון פאולה מודרזון-בקר, ברמן, גרמניה ב-1901 היא נישאה לצייר אוטו מודרזון שגם היה חבר בקהילת וורפסודה והם הפרו האחד את השנייה. במהלך חייה, בקר ביקרה פעמים רבות בפריז. היא התוודעה שם לעבודות הפוסט-אימפרסיוניסטיות של פול סזאן והן השפיעו מאוד על אופי יצירתה. בביקורה השלישי בפריז ב-14 בפברואר 1905, היא נרשמה לכמה שיעורי רישום באקדמיות פרטיות. היא גם נחשפה לתנועת הנאבי, והם הפצירו בה לצייר בסגנון אישי ועוד יותר אקספרסיבי. המנעד הסגנוני שלה היה רחב; אבל יותר מכול, היא אהבה לצייר דיוקנאות ועירום. הציורים המפורסמים ביותר שלה נעשו בשנותיה בפריז. הציורים שלה עוגנו ברוח התקופה - הצבעים והמרקמים הגסים התכתבו עם האימפרסיוניזם. בדיוקן העצמי המפורסם ביותר שלה, שנעשה לכבוד שש שנות הנישואין שלה ושל אוטו במאי 1906, היא עירומה למחצה, בד לבן כרוך סביב המותניים שלה. שרשרת ענבר ארוכה נופלת לה על החזה. הרקע הבהיר תואם את העור החיוור שלה ורק ופניה וידיה, שמחזיקות את בטנה ההריונית כהות יותר. אבל בזמן העבודה על הציור, בקר לא הייתה עוד בהריון. היא תלד את בתה הבכורה, מתילדה, ב-2 בנובמבר 1907. מודרזון-בקר תלך לעולמה בגיל 31, שלושה שבועות אחרי הלידה, מתסחיף ריאתי. השנתיים האחרונות בחייה של בקר היו פורות ומגוונות מאוד. היא יצרה מעין תמצית של האומנות הגרמנית הקדומה ושל הסגנון של גוגן. עם זאת, היא ידעה לשמור על ייחודיות סגנונית ואישית. בקר הייתה אלמונית בחייה והיא זכתה להכרה רק אחרי מותה כאשר היומן שלה ראה אור ב-1917. היום היא נחשבת לחלוצה בתחומה, אבל הכרתה כאומנית לא פרצה לחלוטין את גבולות המדינות דוברות הגרמנית. נתן אני גם ב-Youtube וגם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #paulamodersohnbecker #expressionism #becker

לא בטוחים מי הזמין את הבתולה, ישו הילד ואנה הקדושה מלאונרדו דה וינצ'י. אולי הפטרון שלו לואי ה-12, מלך צרפת. אולי רפובליקת פירנצה. אולי דה וינצ'י צייר את הסצנה מיוזמתו ורק מאוחר יותר היא הגיעה לידיו של המלך. דה וינצ'י לעולם לא ישלים את היצירה והיא תימכר ב-1518, שנה לפני מותו, לפרנסואה הראשון מלך צרפת. לאונרדו דה וינצ'י, הבתולה עם הילד ואנה הקדושה, 1503, ציור שמן על לוח צפצפה, 168x130 ס”מ, הלובר, פריז הציור דתי ואופייני לתקופה: אנחנו רואים את סבתא אנה, אימא מריה, ישו והשה ברגע אינטימי. נמצאו רישומי הכנה רבים. בסקיצה הידועה ביותר - 'הברלינגטון האוס', אפשר לראות שהדמויות יוצרות צורה של טרפז. אנה זוקפת אצבע, המבטים לא נפגשים ובן דודו של ישו, יוחנן, תופס את מקום הכבש. מרישום לרישום, יוחנן יעלם, הכבש יופיע והקומפוזיציה תשתנה מטרפז לצורת משולש. כדי ליצור תחושת מרחב בגרסה הסופית, לאונרדו בנה פרספקטיבה אווירית, זאת אומרת שהוא טישטש את הרקע וריכך את הצבעים ככל שהנוף מתרחק מאיתנו. בחזית, לאונרדו הציב בחזית את המשפחה הקדושה על סף תהום. אנה מרכזת בקודקוד שלה את כל התנועה. היא עמוד התווך של הציור והדמויות נשענות עליה. בתה מריה יושבת על הברכיים שלה ונוצרת המשכיות הרמונית בין הכתף של אנה והגוף של מריה. היא מחזיקה את ישו הקטן. הדמויות יוצרות מעין צורת פירמידה. המשולש משחק תפקיד כפול: הוא מגדיר את ההיררכיה בציור ומחלק אותה למדרג של גילים וחשיבות: אנה היא הגזע, מריה יוצאת מתוכה כמו הענפים וישו הוא הפרי שתכף "ייקטף". לאונרדו דה וינצ'י, רישום של הבתולה עם הילד ואנה הקדושה (סקיצת הברלינגטון האוס), הנאשיונל גלרי הפירמידה גם מקרקעת את הדמויות ויוצרת איזון בעין המתבונן. היא מאפשרת לנו להתמקד בעיקר. כך שכאשר נביט בדמויות ונעקוב אחרי המבטים, נראה שכולם מובילים לישו ולכבש שתכף נופל לו מהידיים אל הריק שלמרגלותיו. לאונרדו בחר בשה בגלל הסמליות הגדולה שלו: הוא משל לצליבה ולהקרבה של ישו למען גאולת האנושות. במילים אחרות, ישו העולל מחזיק את עצמו המבוגר. משמעות הציור מתבהרת ומתקדרת כאחת. לאונרדו, בדרכו השובבה, מציע לנו רגע שמתקיים בשני מישורי זמן שונים. המשפחה משחקת; אימא וסבתא מחייכות. החיוך של אנה בטוח, אבל ההבעה של מריה פחות ברורה. היא אמנם נראית מאושרת, אבל היא רואה. היא צופה את הסכנה. היא יודעת שאם היא תרפה מהבן הקטן, הוא יתדרדר לתהום. היא לעולם לא תרפה. אבל ישו מחזיק בין הזרועות שלו את הקורבן שלו. אנחנו יודעים איך זה ייגמר, באופן בלתי נמנע, הוא יהיה מוכרח לתת לכבש ליפול אל מותו. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #davinci #leonardodavinci #thevirgin #renaissance #saintanne

מרקוס רוטקוביץ' היגר מרוסיה לארצות הברית בשנת 1913. בחיפוש אחר זהותו החברתית בגיל 20, הלך ללמוד אמנות בבית הספר החדש פארסון לעיצוב. שם נחשף ליצירות הקאנון וצייר בסגנון צורני ברוח האקספרסיוניזם (ציורים שמדגישים הבעה וצבעוניות). אולם אי-הצלחתו לשחזר במדויק את הרגשות שמעבירים המודלים הנשיים אליהם נחשף גרמו לו לזנוח בהדרגה את האמנות הצורנית. מארק רותקו, קומפוזיציה מס.5 מס.22, 1949־1950, ציור בשדות צבע, 173x107 ס”מ, מומ"א, ניו יורק. ב־1938 קיבל רוטקוביץ' אזרחות אמריקאית וכעבור שנתיים קיצר את שמו למארק רותקו. רותקו חזה בתנועת האקספרסיוניזם המופשט שפרצה באמצע שנות הארבעים בארה"ב ושהציעה אמנות מופשטת ומלאה ברגש, אך זו נראתה לו מנוכרת מדי. הוא ניתק את עצמו מניצגיה הבולטים, בינהם ג'קסון פולוק וה-Action Paniting ממנו סלד ונשא עיניו לאירופה בה פעלו דאלי, מירו או מונדריאן. שנות ה-50 היו שנים פורות עבורו. הוא צייר על בדי קנבס עצומים שאכלסו סדרות של מלבנים עם קווי מתאר מטושטשים וגיאומטריה שנתונה למשחקי אור וגוונים. סגנונו החדש יזכה לשם: ציור בשדות צבע. יצירותיו נטולות כותרת, או משמעות. באמצעות הצבעים בלבד, רותקו הזמין את הצופה להכנס לממד רוחני ולהרהר. הוא מיעט למסגר את ציוריו כדי לא לקבע אותם בגבול או בפרשנות. תליית היצירות ותצוגתן בתערוכות הייתה בגדר אובססיה עבורו. הוא נהג למשל להגיע שעות לפני לתערוכה במומ"א (בניו יורק) כדי לשנות את מיקום היצירות. ב-25 בפברואר 1970, בשעות הבוקר המוקדמות, רותקו שם קץ לחייו בסטודיו שלו בשדרות מדיסון כשבלע מנה הגונה של כדורי הרגעה וחתך לעצמו את הוורידים. הוא היה בן 66 וזכה לתהילה ולהכרה גדולה מאוד אבל סבל ממפרצת באבי העורקים, מדכאון, מהתמכרות לאלכוהול ולסיגריות. אחד ממקורביו, ג׳ון הארט פישר, הסביר ”שלא היה בקו הבריאות ולא יצר למעלה מששה חודשים. רותקו חש ככל הנראה דחוי על-ידי חוגי האמנות ששיבחו ציירים צעירים יותר. ייתכן שאותו הכעס הוביל אותו לשים קץ לחייו. סוף של אדם שידע כי נועד לעטר מקדשים וראה שיצירותיו מתקבלות כסחורה גסה בלבד. נתן. #markrothko #rothko #colorfield #artinablink