ב-16 ביוני 1816 האונייה מדוזה עזבה את האי איל ד'אקס שבדרום מערב צרפת והיא שטה לסנגל. רב החובל ניווט בצורה רעה כל-כך עד שב-2 ביולי היא עלתה על שרטון בגדת חופי מאוריטניה. הצוות לא הצליח להשיב את הסירה לים והוחלט לפנות אותה. אבל לא היו די סירות הצלה.
תאודור ז'ריקו, רפסודת מדוזה, 1818-1819, שמן על בד מתוח על עץ, 491x716 ס"מ, הלובר, פריז
הצוות בנה רפסודה גדולה וכל מי שלא יכול היה להכנס לסירות ההצלה עלה עליה. נוסעים ומלחים מהמעמדות הנמוכים - קרוב ל-150 אנשים. סירות הצלה, ובהן ישבו הנכבדים, גררו את הרפסודה. אך היא הייתה כבדה מדי ורב החובל פקד לחתוך את חבלי הגרירה. גורלם של המסכנים נחרץ, הם נידונו להיסחף בלב ים במשך 13 יום, בלי מזון ומים. במהרה התעוררו פעולות מרי על האסדה, התקפי טירוף ומהומות הביאו למותם של רבים. הרעב היה כבד כל כך עד שאלו שנותרו בחיים אכלו את המתים. ב-17 ביולי, אוניית 'ארגוס' אספה את חמישה עשר הניצולים שנותרו על הרפסודה. האומן תאודור ז'ריקו שמע על המקרה והוא רצה לתאר את רגע החילוץ הדרמטי. הוא צייר סקיצות שונות, לרבות סצנות קניבאליזם. בכל סקיצה, אוניית ה'ארגוס' הלכה והתכווצה עד שהיא כמעט נעלמה בציור המוגמר. כדי לשחזר את הרגע במדויק, ז'ריקו פנה לשני ניצולים והוא ביקש מהם לספר לו את הסיפור.
כדי לתאר את הגוויות, ז'ריקו פנה לבית החולים בוז'ון והוא ביקש מהצוות שיתנו לו גפיים כרותים. הוא הסתגר שמונה חודשים בבית המלאכה שלו עד שהמקום הפך לחדר מתים מצחין. הוא גילח את הראש כדי להשתחרר מכבלי הגשמיות והוא יצא פעם אחת בלבד לעיירת 'לה-האבר' כדי ללמוד כיצד לצייר את השמיים. זו היצירה גדולה ביותר של ז'ריקו: חמישה מטרים על שבעה. הקומפוזיציה תיאטרלית. היא נעה מהרקע לחזית כמו מן המוות אל תקווה, בשבילי המבוכה והטירוף. אבל האווירה רומנטית. הגופות אתלטיות וחיוורות. הן לא חרוכות מהשמש הקופחת או צרובות מהחול ומהמים המלוחים. ז'ריקו מספר לנו סיפור: על אנושות שצועדת על מותה בגבורה.
נתן
חפשו את Art in a Blink