Search results

בשלהי המאה התשע-עשרה, שינויים כלכליים וחברתיים עיצבו את פניה של וינה מחדש. הקיסר פרנץ יוזף הראשון פעל כדי להפוך את העיר לליבה הפועם של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא ריכז בה את הממשל, הרס את חומות העיר, הפחית את גובה המכס והורה על מיסוי אחיד. הוא גם נטל חלק בהקמת אוניברסיטת וינה ומיצב את העיר כמרכזה הכלכלי, האומנותי והמדעי של האימפריה. בתוך אותה הבועה צמח האומן האוסטרי גוסטב קלימט. בתחילת דרכו, קלימט היה אומן אקדמאי וחסיד של מודל היופי היווני. אבל בשנות התשעים של המאה ה-19, הוא התוודע לסימבוליזם ולאימפרסיוניזם הצרפתי והם עיצבו שינו את השפה החזותית שלו. אחרי מות אחיו ב-1892 יצירותיו התחילו להשתנות. קלימט נפתח לסגנונות חדשים. הוא דלה השראה רבה מהאומנות המצרית, הבבלית-אשורית, הביזנטית ומהאומנות היפנית. גוסטב קלימט, הנשיקה, 1908-1909, שמן ועלי זהב על בד, 180x180 ס"מ, ארמון בלוודר, וינה אבל השינוי הבולט ביותר שמזוהה איתו קיבל צורה ב-1902, אחרי שהוא טייל ברוונה שבאיטליה. קלימט התרשם מאוד מהפסיפסים הביזנטיים המוזהבים שהוא ראה ברוונה והוא החליט לשלב את צבע הזהב, נייר הזהב ועלי הזהב בעבודותיו.יצירה שמבטאת את אותה השראה ואת הבשלות הסגנונית של קלימט, היא 'הנשיקה'. צבע הזהב שוטף את הבד הריבועי ועוטף את שתי הדמויות בזוהר גדול. הוא משווה ליצירה ממד ארוטי גדול. הצבע הזהוב מגבה את הדמויות ומבליט אותן. הפרחים על הקרקע מבודדים את הדמויות במעין מרחב מקביל, קפוא ונצחי. הצבע והפחים יוצרים אינטימיות גדולה בין שני האוהבים. היא - כורעת. עפעפיה סגורים. היא מתמסרת לו בתשוקה. הוא - עוטף אותה ברוך. פניהם צמודים, ידיהם שלובות. גופם עטוף בבדים מעוטרים בצורות מורכבות משתנות, כמו פסיפס. באמצעות צבע הזהב קלימט חיבר בין שני עולמות: הגשמי והרוחני. הצבע שמקושר במהותו ליוקרה תיאר באמצעותו מיניות, ארוטיקה, רגש; אולי אפילו קדושה. כמשב רוח רענן, קלימט פרץ לקדמת הבמה. הוא ניער את האבק מהאומנות האקדמית והציע אסתטיקה חדשה. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #קלימט #הנשיקה #אומנות #ציור #ארנובו #Artinablink #klimt #thekiss #artnouveau #gustavklimt

אנדרו ויית' (Andrew Wyeth) נולד ב-1917 בפנסילבניה והיה הצעיר מבין אחיו. אביו, המאייר ניואל קונברס ויית' (Newell Convers Wyeth)גידל את ילדיו בכפוף לתשוקותיו: אומנות, מוזיקה, היסטוריה ועולם הטבע, עד למותו הטראגי ב-1945, כשרכבת פגעה במכוניתו. בבחינת יצירותיו של אנדרו ויית', נדמה שרוחו של אביו ממשיכה לרדוף אותו: מוות וחלום היו שכיחים בציוריו, נופיו מנוכרים, שוממים וקפואים בזמן. הציור שמאשש את אותה תחושה סוראליסטית באופן הטוב ביותר הוא אולי 'עולמה של כריסטינה' (Christina’s World). בציור מתואר נוף קודר וטיפוסי לרצועת החוף של ניו אינגלנד (New England). שדה ובו בית, רפת וחווה יוצרים מרחב צפיה נבדל, עצמאי וסגור. בחזית נראית אנה כריסטינה אולסון (Anna Christina Olson). היא מוטלת על הקרקע ומביטה בביתה שבעיירה קושינג (Cushing), אי-שם במדינת מיין (Maine). נדמה שהיא נחה, אבל פלג גופה שנשען על זרועותיה ודמותה המתוחה כובלים אותה לקרקע. תנוחתה המעוותת חושפת בפנינו אמת מטרידה - היא משותקת. ירכיה, זרועותיה השדופות ופלג גופה העליון מושכים אליהם את המבט ומטרידים את שלוות הצופה. בילדותה חלתה אולסון במחלת ניוון שרירים (כפי הנראה בשיתוק ילדים) שריתקה אותה למקומה, אך היא סירבה בתוקף להשתמש בכיסא גלגלים והעדיפה לזחול. ויית' שהתעניין זה מכבר בשילוב הריאליזם וההפשטה ביצירותיו מדגים זאת כאן. התמונה עשירה בפרטים ובמרקמים צבעוניים שונים: השדה הצהבהב צויר במשיכות מכחול מהירות, לעומת דמותה הברורה של כריסטינה. הקומפוזיציה האלכסונית ושמלתה הבהירה של כריסטינה יוצרות מעבר פתאומי מהחזית אל הרקע הקודר ומעודדות את העין לצלול אל חלל הציור ולתהות על קנקנו. כריסטינה אולסון מעניקה לסצנה את אופייה החמקמק - אפשר לתהות על טיב מעשיה ולשאול: במה היא מביטה? בהסתרת פרצופה, הפך ויית' את כריסטינה לצופה ואפשר לקהל להקרין על פניה המדומיינים סיפורים אישיים, חזיונות ודמיונות. ייתכן שהאומן ראה בתנוחתה של הגבירה את תקציר חייה: התגלמות החופש והנעורים שגדעה המחלה וראי לשבריריות הגוף. דרך היצירה, ויית' מזמין אותנו לדון בנטל הנכות ובכוחה להשתלט על הגוף ולעשות בו כרצונה. אך בקורטוב של אופטימיות, הוא ציין כי: "האתגר הממשי ב'עולמה של כריסטינה' היה הדגשת הגבורה והכמיהה לחיים שהפגינה אולסון במאבקה הממושך במצב קיומי שנראה, במבט ראשון, חסר תקווה". נתן. בתמונה: אנדרו ווית', עולמה של כריסטינה, 1948, טמפרה על עץ, 81.9x121.3 ס"מ, מומ"א, ניו יורק. Griffin, Randall C. Andrew Wyeth’s Christina’s World: Normalizing the Abnormal Body. American Art 24, No. 2 (Summer 2010): 30-49. Publication excerpt from MoMA Highlights: 375 Works from The Museum of Modern Art, New York (New York: The Museum of Modern Art, 2019): https://www.moma.org/collection/works/78455 Stoner, Joyce Hill. Andrew Wyeth. Proceedings of the American Philosophical Society, Philadelphia 155, No 1, (Mar 2011): 121-128. #christinasworld #wyeth #andrewwyeth #artinablink #barn #20thcentury #tempera #crippled #polio #נכות #מחלה #אנדרוווית #עולמה_של_כריסטינה #המאה_ה20 #וינה #מיין #maine #פוליו #אנדרו #andrew #wyeth #disease #ווית #אומנותכהרףעין

בארבעים שנים של יצירה ענפה, צייר רמברנדט הרמנזון ואן ריין (Rembrandt Harmenszoon van Rijn) קרוב למאה דיוקנאות עצמיים. האם מדובר בביטוי נרקיסיסטי, או אולי בראי להתבוננות פנימית של היוצר? ייתכן שהייצוג החוזר ונשנה של דמותו נעשה ממניעים טכניים וכלכליים בלבד. בדיוקנאות רבים התהדר רמברנדט בתלבושות שונות: טורבן, בלויים, חליפות, קסדה. פעם היה נסיך, פעם פושט יד, חייל ואפילו בלדר. בדיוקן משנת 1632 רמברנדט הציג את עצמו כבורגני עם כובע רחב שוליים. ב-1636 הוא התלבש כחייל עם קסדה נוצצת. לא מדובר בתחפושות אקראיות – הצייר הבין שלדיוקנאותיו היה ביקוש רב בקרב חובבי אומנות ואספנים עשירים. וציור דמותו הייתה כנראה דרך נפלאה להתאמן ולהשתפר. ב-1659, בפתח העשור האחרון בחייו, צייר רמברנדט דיוקן אישי, אפלולי ומיוחד: האדם בציור נראה זקן, אולי בודד. לחייו נופלות על סנטרו ומבטו דואג. כאילו שזה עתה חזה בדמותו לראשונה מזה זמן רב והופתע ממה שראה. ולא בכדי: רמברנדט היה תשוש. עייף משנים של צער רצופות במכשולים. הוא איבד את אשתו וילדיו, וירד מגדולתו ומנכסיו. אך בבחינת הציור, אפשר לראות את הברק שבגוונים הוורודים של הפנים - הם פורצים את פני הבד. העיניים צלולות והאור שנשפך על הפנים מדגיש את הקמטים והמרקמים השונים. אפשר כמעט להושיט יד ולחוש בשכבות הצבע. האור מתכהה בהדרגה ומבליט גם את העוויתות הקטנות ביותר בפנים. ומשיכות המכחול וגוני האפור, הירוק והחום זועקים החוצה אל הצופים. באמצעות פניו, רמברנדט מעמת אותנו עם הזדקנותו והתנוונותו הנפשית. הוא מצביע על תהליך שעבר מאז שפניו התינוקיות הגיחו לראשונה ב"סקילת סטפנוס הקדוש" (The Stoning of Saint Stephen) ב-1625. אפשר לשער שאותו דיוקן המאוחר אכן מבטא תחושת כשלון ויגון (שאמנם ליוו את רמברנדט עד ליום מותו). אבל הצבעים ומשיכות המכחול מספרים סיפור אחר. סיפור של אדם בוגר שהיה בשעתו בן 53 והגיע לשיאו הן אישית והן מקצועית. סיפור של גבר שחי את החיים במלואם וטעם את מרירות הכאב. סיפור של אומן שידע הצלחות אדירות וכישלונות חרוצים - סיפור של בן-אדם. ומה אם רמברנדט מזמין אותנו למעשה להתעמת עם הזמן החולף? דרך מצבי הרוח השונים שמצטיירים בכל דיוקן, הוא פותח בפנינו את סיפורו האישי – או אולי של כולנו? נתן. בתמונה: רמברנדט ואן-ריין, דיוקן עצמי, 1659, שמן על בד, 66x84.5 ס"מ, הגלריה הלאומית לאומנות של וושינגטון. https://www.nga.gov/collection/highlights/rembrandt-self-portrait.html#about-the-artist https://www.youtube.com/watch?v=rFMFH8Nf0Zw https://artsandculture.google.com/asset/self-portrait/-gHQe8vbiHn2xw https://www.lexpress.fr/informations/rembrandt-le-mystere-des-autoportraits_634273.html. https://www.franceculture.fr/peinture/rembrandt-se-raconte-dans-ses-multiples-autoportraits #rembrandt #selfportrait #Rembrandtharmenszoonvanrijn #artinablink #16thcentury #holland #oil_painting #old #painter #הזדקנות #זקנה #צייר #רמברנט_הרמנזון_ואן_ריין #המאה_ה16 #רמברנדט #הולנד #deutsch #דיוקן #דיוקנאות #deutsch_golden_age #baroc #national_gallery #אומנותכהרףעין

השנה היא 1545, אניולו ברונזינו, הצייר הרשמי בחצרו של קוזימו הראשון דה מדיצי, דוכס טוסקנה ופירנצה, השלים את יצירתו אלגוריה עם ונוס וקופידון. הציור הוזמן לכבוד מלך צרפת, פרנסואה הראשון. ומתוקף חשיבותו, סגנונו ראוותני ועשיר. כמו בתיאטרון, הציור מספר לנו סיפור. מאחורי פרגוד, ונוס וקופידון עירומים ואוהבים בחשאי. הם מוקפים בדמויות ססגוניות, בחפצים ובתכשיטים שונים. במבט ראשון, נדמה שמדובר בציור ארוטי שנועד לשעשע את המלך. משל לאורח החיים ההולל של החצרות הצרפתיות והאיטלקיות באותם הימים. וכדי להדגיש זאת הוא מגביר את המתח המיני שבין ונוס וקופידון – מתח כלל לא טבעי ביחסים שבין אימא ובן. הידיעה הזאת מזמינה אותנו לבחון את הדמויות באור אחר ולשאול על-אודות תפקידן בציור: למשל, מי האיש הקירח שבפינה הימנית העליונה ומדוע הוא נושא שעון חול על הגב? יש שראו בו האנשה של הזמן, ושעון החול של גבו יכול להצביע על האופי החולף של אהבתם האסורה של ונוס וקופידון. הזמן אוחז בווילון ומנסה להסיר אותו מעל מעשי הזימה. אך משמאל, השכחה מתגרה בזמן ומושכת את הווילון אליה כדי לשמור על פרטיותם של זוג האוהבים. על הקרקע מימין נחות שתי מסכות. גם הן מגבות את ההיבט התיאטרלי של הציור. מקרוב אפשר לראות שהאחת צעירה וחלקה והשנייה זקנה ומקומטת. כמו שעון החול, הן מצביעות על הארעיות שבתשוקה. אותם ההיקשים הובילו חוקרים אחדים למסקנה שהציור הוא משל למגפת העגבת הקטלנית שבמשך עשרות שנים הכתה באירופה ועשתה בה שמות. בראי הפרשנות הזאת, הדמויות בציור מקבלות נופך אפל עוד יותר: ארובות העיניים הריקות של השכחה מצביעות על פגיעה בעצב הראייה או על דמנציה שנגרמה מעגבת שלא טופלה בזמן. מתחתיה דמות כחושה וחיוורת מחזיקה את הראש בידיים וצועקת בייאוש ובאימה. זו הקנאה. עורה לבן וצרוב מפגעי המחלה. עייניה אדומות, מפרקיה נפוחים ופיה חסר שיניים – היא חולה וסובלת. האם אפשר לומר שבריאות הציבור העסיקה את ברונזינו עד כדי כך שהיה עליו להסתיר את המסר הביקורתי של יצירתו מתחת לתדמית הזוהרת הראשונית של הציור, או שאולי מדובר בחידה מצוירת שהזמינה את הצופה להתעמק ביצירה ולפענח אותה כמו משחק? נתן אני גם ב-𝗬𝗼𝘂𝘁𝘂𝗯𝗲 - חפשו את𝘼𝙧𝙩 𝙞𝙣 𝙖 𝙗𝙡𝙞𝙣𝙠 בתמונה: ברונזינו, אלגוריה עם ונוס וקופידון, 1545, שמן על בד, 146.5x116.8 ס"מ, הנשיונל גאלרי, לונדון Cook, Christopher. “An Allegory with Venus and Cupid: A Story of Syphilis.” Journal of the Royal Society of Medicine 103, 11 (2010): 458–460. Lazzeri, Davide et al. “The Hand in Art: Bronzino’s Allegory of Venus and Cupid.” The Journal of hand surgery (American ed.) 40, 8 (2015): 1664–1665. Tagarelli, Antonio, Donatella Lippi, and Anna Piro. “Syphilis or Jealousy? Analysis of a Figure in Bronzino's Painting ‘Allegory of Venus and Cupid’ (National Gallery, London).” Sexually Transmitted Infections 89, 1 (2013): 44. #ברונזינו #ונוס #קופידון #סיפיליס #אלגוריה

'התמדת הזיכרון' היא הציור המזוהה ביותר עם סלבדור דאלי. השעונים הנוזליים האלמותיים שלו פותחים בפנינו דלת לעולם שבין מציאות ודמיון. בספר ‘חייו הסודיים של סלבדור דאלי’, דאלי מספר מה הוביל אותו לצייר את השעונים הנוזליים. סלבדור דאלי, התמדת הזיכרון, 1931, שמן על בד, 24x33 ס"מ, המומ"א, ניו יורק. באותו הערב, עמדנו גאלה ואני לצאת עם כמה חברים לתיאטרון. אך הייתי עייף מהרגיל, ראשי כאב ובחרתי להשאר. רציתי לשכב לישון מוקדם. בסוף הארוחה קינחנו בגבינת קממבר; וכשכולם עזבו ישבתי ליד השולחן זמן מה והתחבטתי בסוגייה הפילוסופית של גבינת הקממבר הרך. נכנסתי לסטודיו והדלקתי את האור כדי לבחון ציור שעליו עבדתי: זה היה נוף של עיירה ליד פורט ליגט. הסלעים הוארו בדמדומים; בחזית עמד עץ זית כרות ועירום. ידעתי שהאווירה שיצרתי תקבל תפנית מפתיעה, אך לא ידעתי איזו. כשעמדתי לכבות את האור, נגלה לעיניי הפתרון: שני שעונים רכים. האחד תלוי באומללות על ענפי עץ הזית. הכנתי את פלטת הצבעים שלי ונגשתי לעבודה. גודלו הקטן של הציור וקוויו המדויקים מתכתבים עם האומנות הפלמית מן המאה ה-15. הם מזמינים אותנו לבחון את היצירה במלוא תשומת הלב. על הבד נמרחים ארבעה שעוני כיס שהזמן ריכך. מרקמם הנוזלי בנוף הקטלאני נעשה ככל הנראה בהשראת גבינת הקממבר הרכה שדאלי אכל באותו הערב. מלפנים, על הקרקע שרועה צללית חסרת צורה. מה מספרים לנו הייצוגים? זבוב נח על השעון במרכז ומתגרה בצופה. זבובים היו מוטיב שכיח באומנות הרנסנס: הם הוספו ליצירות כחותם ליכולותיו הטכניות של האומן לחקות המציאות וליצור תעתוע בעין שלנו. הזבוב של דאלי מקבל משנה תוקף: הוא מדגיש את היכולות הטכניות של דאלי ואת תנועתו המתמדת של הזמן: הזבוב לא שייך ליצירה ואינו תלוי בזמן. הנמלים שמכרסמות בשעון הכתום שעל השולחן, מייצגות את הריקבון. הן מדגישות את תנועתו הבלתי פוסקת של הזמן ומנכיחות את המוות והכליה שאופפים את היצירה. בהתמדת הזיכרון, דאלי מספק לנו מטאפורה של הזמן החולף. הוא מטיל ספק ביכולת שלנו להקפיא את הרגע. נדמה שהוא מנכיח את המאבק האבוד שלנו בנצח והוא מוביל אותנו במשעולי החידלון שמרכסם בכולנו. נתן. לצפייה בסרטון המלא, לחצו כאן תכנים בלעדיים גם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #dali #memory #watch #persistenceofmemory #time #surrealism

באחר צוהריים סתווי ישבתי על ספסל בפיאצה סנטה קרוצ'ה שבפירנצה. התאוששתי ממחלת מעי ארוכה וכואבת. כשהסתכלתי סביבי, נדמה היה לי שכל מה שהקיף אותי, אבן השיש, הבניינים והמזרקות, כולם מחלימים ומתאוששים כמוני... השמש החמה והמנוכרת האירה את חזית הכנסייה. ולפתע התעוררה בי תחושה משונה: כאילו שפקחתי את עיניי בחיי לראשונה. ואז היא הקיצה מולי כמו מתוך חלום: הקומפוזיציה... ג'ורג'ו דה קיריקו (1912) ג'ורג'ו דה קיריקו (Giorgio De Chirico) - ממבשרי הסוראליזם - הוכשר על ברכי התרבות הקלאסית והרומנטיקה הגרמנית המאוחרת. שכשהיה סטודנט באקדמיה לאומנויות יפות במינכן, הוא נחשף להגותם של ניטשה (Nietzsche) ושופנהאואר (Schopenhauer) ולזרם הסימבוליסטי שהשפיעו על אופי יצירתו. תיאורים רבים ביצירותיו מראשית המאה ה-20 מתאפיינים בעצב, נוסטלגיה או דכדוך - כולם פנו לרגש ופחות לשכל. היצירה 'מלנכוליה' (Melanchloy) של דה קיריקו נעשתה בתקופתו ה'מטפיזית' של האומן שהתקיימה בין 1910-1920. במרכז הציור שוכב פסלה של הנסיכה המיתולוגית אריאדנה. הכיכר ריקה למעט שתי צלליות מרוחקות שמגבירות את תחושת השיממון. הריקנות, הצללים שמוטלים על אריאדנה והשילוב בין הגוונים הקרים של הבניינים רומזים כי זו שעת אחר הצוהריים. הקווים בציור מתכנסים לתוך הבניינים ונסוגים בו זמנית - ריבוי נקודות המגוז יוצר תחושת מרחב מעוותת ומבלבלת בעין הצופה. הכיכרות הדוממות והריקות של עריו מזכירות את אלו שראה בטורינו, אותן חזיתות המסודרות לכאורה אוצרות בהן פן של טירוף. זו תמצית של תחושות, התרחשות מסתורית וחסרת איזון. בהשפעת כתביהם של ניטשה (Nietzsche) וארתור שופנהאואר (Arthur Schopenhauer), ביקר דה קיריקו את הגישה הפוזיטיביסטית (המחקר האובייקטיבי של הנראה לעין) שרווחה בתקופתו, ובחר לקדם דווקא את התחושות שאין ביכולת העין לנתח. האומן דחה את מוסכמות התיאור הנאמן למציאות והאמין שעל הדימוי לשקף תחושה. אילו תחושות עלות בנו כשאנו מתבוננים באותה עיר ריקה? האם זו בדידות, האם נוסטלגיה? ואולי בכלל שמחה? עבור דה קיריקו, אומנות אינה דבר שנלמד אלא התגלות שמתעצב מבלי שנרגיש ומתוך תהליך של התבוננות פנימית. בציוריו, מעודד האומן את הצופה המודרני להתעמת עם תחושותיו החמקמקות ולבחון את מקומו בעולם של ידע, ודאות וקהות חושים. נתן. בתמונה: ג'ורג'ו דה קיריקו, מלנכוליה, 1912, שמן על בד, 79x63 ס"מ. https://www.musee-orangerie.fr/fr/evenement/giorgio-de-chirico-la-peinture-metaphysique Weston, Dagmar Motycka. “Moody Attunement in Giorgio de Chirico's Metaphysical City.” Architectural design 88.2 (2018): 30–35. #dechirico #giorgiodechirico #metaphysic #ariadne #loneliness #surrealism

זו מעין קריאת השקמה, מאוחרת מדי, לקבוצת אנשים מחוספסים וציניים מחיים קשים, שבעבור כמה פרוטות נוספות מסכנים את ילדיהם ומגלים לאחר מעשה שיש להם לב... (גוסטב דורה) כבר בגיל צעיר, ניכר כשרונו של האומן הצרפתי גוסטב דורה (Gustave Doré). ב-1851 הציג האומן בן ה-19, את ציורו הראשון בסלון האומנים בפריז. אך היו אלה איוריו התנ"כיים ובתחום הספרות הקלאסית (לרבות הקומדיה האלוהית מאת דנטה) שזיכו אותו בתהילה ובהכרה בינלאומית. דורה היה אומן רב פעלים: הוא עסק בעיצוב, בציור, בפיסול, ברישום ונודע בקריקטורות ובהדפסים המפורטים שלו. בחייו ואחרי מותו, הופצו איוריו בכל רחבי אירופה ובארצות הברית, והוא נהיה לאחד מסוכני התרבות האירופאית החשובים של המאה ה-20. למרות שנודע בציוריו עתירי הדימויים ובדמיונו הפורה, דורה עסק לא פעם בנושאים ארציים יותר וקידם לחזית הבמה את חיי אומני הרחוב והלוליינים, הן בפסליו והן בציוריו. ב-1874, ראתה אור אחת מעבודותיו הידועות ביותר בנושא: האקרובטים. היצירה זכתה גם לכינוי הילד הפצוע או הקורבן, ולא בכדי. בשונה מעמיתיו, אהב דורה להפיח בדמויותיו רגש רב והדגיש את מרכיב הדרמה בסצנה. על הבד נראה ילד שנפצע קשה במהלך תרגיל לולייני. מבוגרים, ככל הנראה הוריו, מביטים בו חסרי אונים. ממד הכאב פורץ את גבולות הציור. כשנשאל על הנושא, הודה דורה כי הילד אכן גוסס. אך מעבר לפן הטראגי שבחומרת המצב, הוא ניסה לתאר את רגע ההארה של המבוגרים שמקיפים את הילד הקטן. זו מעין קריאת השקמה, מאוחרת מדי, לקבוצת אנשים מחוספסים וציניים מחיים קשים, שבעבור כמה פרוטות נוספות מסכנים את ילדיהם ומגלים לאחר מעשה שיש להם לב..." כמו קריאה חרישית אך נוקבת לרגשות חמלה, דורה סוקר בצורה עמוקה את הקיום האנושי: הילד החיוור מוטל בזרועות אימו בתנוחה שמזכירה פייטה נוצרית. אור עוטף את השניים ומדגיש את לב ההתרחשות. האם מזכירה בחזותה ובמלבושיה צוענייה (עורה כהה ושיערה מתולתל). עיניה עצומות, דמעה זולגת על לחייה. האקרובט כקורבן הוא המפתח בהבנת היצירה. הציור עשוי להתפרש כמחאה על זילות חייהם של אומני במה – בחברה שאדישה לאלו שמטה לחמם מאלצם לעשות דברים בלתי נתפסים. גוסטב דורה שנודע באופיו השובב ובכישוריו הפיזיים, יכול היה להזדהות עם הילד הגוסס וחבורת הלוליינים. כמותם, הוא היה חריג בנוף האומנותי של תקופתו. עבודותיו חלשו על מגוון רחב של נושאים והוא התוודע לשיטות עבודה מגוונות לכל אורך הקריירה שלו. התנהלות שלא תמיד עלתה בעין יפה בקהילה האומנותית של תקופתו. ומה אם האקרובטים הם למעשה ביטוי לתחושות ההדרה שחווה האומן על בשרו? נתן. בתמונה: גוסטב דורה, האקרובטים (הילד הפצוע או הקורבן), 1874, שמן על בד, 224.8x184.1 ס"מ, מוזיאון רוז'ה קייו (Roger-Quillot), קלרמון-פראן, צרפת. http://expositions.bnf.fr/orsay-gustavedore/grand/dor_263.htm https://www.pop.culture.gouv.fr/notice/joconde/M0121000325 La vie et les oeuvres de Gustave Doré, d'après les souvenirs de sa famille, de ses amis et de l'auteur / Blanche Roosevelt : https://gallica.bnf.fr/ark:/12148/bpt6k65400453/f409.item #dore #gustavedore #saltimbanque #victime #painter #gustavedoré

בשלטונה הקצר הייתה מלכת אנגליה, ליידי ג'יין גריי (Lady Jane Grey), קורבן של הנסיבות הפוליטיות. היא הוכתרה ב-1553 אחרי מות בן דודה, המלך אדוארד השישי ולבקשתו, והיא בת 16 בלבד. אחרי שהנרי השמיני מלך אנגליה ניתק את הכנסייה האנגליקנית משליטת האפיפיור, נוצרה באנגליה אליטה לא קתולית חדשה שהתעשרה וקיבלה כוח רב. כאשר נודע לדוכס מנורת'מברלנד ג'ון דאדלי (John Dudley) שהמלך אדוארד, בנו של הנרי - גסס, הוא זמם להפיל את יורשת העצר החוקית – מרי הקתולית ולסכל את תחיית שלטון הכנסייה הרומית-קתולית באנגליה שהייתה מחזירה את הגלגל לאחור. ג'יין גריי הייתה המתמודדת המתאימה ביותר בעיניו שתבטיח את דיכוי הכנסייה הקתולית, היא הייתה פרוטסטנטית, וגם רעיית בנו – גילפורד דאדלי (Guilford Dudley). אך מארי הקתולית הדיחה את ליידי ג'יין גריי בתום תשעה ימי מלוכה בלבד ואסרה אותה בעוון בגידה. לבסוף הוציאה המלכה אותה ואת בעלה להורג בינואר 1554. למרות טבעו ההיסטורי של האירוע, היצירה 'ייסוריה של ליידי ג'יין גריי' מאת פול דלארוש (Paul Delaroche) חורגת מהתיאורים ההיסטוריים המקובלים. ליידי ג'יין גריי הוצאה להורג בין כותלי מצודת לונדון ברחבת ה"טאואר גרין" - מול קהל. ביצירה, המלכה המנושלת מומתת במתחם סגור וריק מאדם. ייתכן שדלארוש בחר בתיאור שונה כדי להדגיש את רעיון הייסורים ומותה של הצעירה כקדושה - כפי שמדגישה גם כותרת היצירה. כאמור, דלארוש רתם את אמצעים טכניים רבים להגברת הדרמה: שתי הנשים מאחור מתייפחות במחוות צער וייאוש. התליין מתפתל בחוסר סבלנות נוכח הסגן שמכוון את ליידי ג'יין גריי בעדינות מופתית אל הגרדום. הקש הנקי שהונח לידם כדי לספוג את דמה, הרקע והצבת הדמויות מזכירים בימת תיאטרון. תחושה שמודגשת באמצעות הבד השחור הפרוש על משטח העץ שמבצבץ בפינה הימנית התחתונה. תחושת העומק מתקבלת על-ידי חפיפה של הדמויות ברקע והיא מובלטת פי כמה במרחב שנוצר בין הסגן לתליין. הצללת הרקע ומיצוב הדמויות באופק רדוד מעצימים את התחושה שמדובר בקטע מתוך מחזה מבויים. האור שמוטל על ליידי ג'יין גריי מפנה את תשומת ליבנו אליה. שמלתה הלבנה מבדילה אותה משאר הדמויות שלבושות בגוונים חומים ואדמדמים מתואמים. לא זו בלבד, לובן ובוהק השמלה משווים לצעירה תדמית של קדושה שעומדת לשלם על אמונתה הפרוטסטנטית בדמה. הדגש התיאטרלי, הטכניקה, הגימור וברק הבד מעצימים ביצירה את האשליה והם סייעו להפוך את עבודתו של דלארוש למוקד העניינים בסלון האומנים בפריז ב-1834. נתן. בתמונה: פול דלארוש, ייסוריה של ליידי ג'יין גריי, 1833, שמן על בד, 246×297 ס"מ, הגלריה הלאומית, לונדון. Wright, Beths, S. "The Space of Time: Delaroche's Depiction of Modern Historical Narrative". Nineteenth-Century French Studies 36, 1\2 (Fall Winter 2007-08), No. 1/2: 72-93. Titus, Ann-Catrin. Paul Delaroche's The Execution of Lady Jane Grey: Re-Staging History.” ProQuest Dissertations Publishing, 2012. #paul_delaroche #janegrey #delaroche #painter #executionofladyjanegrey #artinablink

ויליאם בלייק (William Blake) היה צייר, חרט ומשורר אנגלי שפעל בסוף המאה ה-18. בלייק נולד בלונדון ב-1757 וכבר בגיל 10 נשלח לבית ספר לציור. מאוחר יותר, רצה לפרסם את יצירותיו אך מצבו הכלכלי לא איפשר לו לפרסם את ציוריו אצל בתי הוצאה לאור והיה עליו לערוך את שיריו המעוטרים באופן עצמאי. גם אם נושאיו היו קלאסיים, בלייק נודע בסגנון בדיוני ומודרני שהבדיל אותו מרעיו. עם זאת, יצירותיו קורקעו במציאות ובהלכי הרוח של תקופתו. לונדון בשלהי המאה ה-18 התעצבה בצל המהפכה האמריקאית והצרפתית, ההתקוממויות הפנימיות נגד אי-השוויון המעמדי וניצני המהפכה התעשייתית. האומן בחן את אותם אירועים פוליטים ושינויים חברתיים במידת מה של חשדנות - האמנם אלו מבשרים רעות למין האנושי? האירועים ההיסטורים המטלטלים סיפקו לבלייק השראה ליצירות רבות והוא נשען בין השאר על אירועים תנ"כיים כדי לתאר את תקופתו התוססת. הוא צייר למעלה ממאה ציורים של סצנות מתוך הברית החדשה, וסדרת היצירות הנודעת ביותר שלו כיום היא ככל הנראה 'הדרקון האדום הגדול'. 'הדרקון האדום' הוטמעה בתודעה ובתרבות הפופולרית זמן רב אחרי שנעשתה בעקבות הופעתה בספר 'הדרקון האדום' מאת תומאס האריס ומאוחר יותר בסרט דרקון אדום (מתוך סדרת הסרטים שתיקת הכבשים). מדובר בארבעה ציורים בצבעי מים שעליהם עבד בלייק בין 1805-1810 בהשראת פרק י"ב מתוך חזון יוחנן: א' ואות גדול נראה בשמים אשה אשר-השמש לבושה והירח תחת רגליה ועל-ראשה עטרת שנים עשר כוכבים. ב' והיא הרה ותזעק בחבליה ובצירי לדתה. ג' וירא אות אחר בשמים והנה תנין גדול אדם כאש ולו שבעה ראשים ועשר קרנים ועל-ראשיו שבעה כתרים. ד' וסחב בזנבו מן-השמים שלישית הכוכבים וישליכם ארצה ויתיצב התנין לפני האשה אשר החלה ללדת למען בלע את בנה בלדתה. ביצירה שלמטה, 'הדרקון האדום הגדול והאשה הלבושה בשמש', ניצב הדרקון עם הגב אלינו ומצפה לטרוף את הרך הנולד של האם הטריה והמבוהלת. קצה זנבו מקיף אותה בעודה שוכבת על שמש בוערת. אפשר לשער שהדרקון משול לשטן. האמנם נגזר מכך שהאם הצעירה מדמה את מריה הבתולה או הכנסיה? זהו קרב רוחני בין טוב ורע שמתנהל ומתעצב במפגש של צבעי המים והקווים החדים של בלייק. אלו חוצים את הציור ומשווים ליצירה תחושת מתח ולהט. סצנה שעשוייה להמחיש את החשש של בלייק מגורלה האפל של האנושות שעומדת על פי תהום. נתן. בתמונה: ויליאם בלייק, הדרקון האדום הגדול והאשה הלבושה בשמש, 1805-1810, צבעי מים, 42×34.3 ס"מ, מוזיאון ברוקלין, ניו יורק. https://www.nga.gov/collection/highlights/blake-great-red-dragon-woman-clothed-with-sun.html https://www.brooklynmuseum.org/opencollection/objects/4368 #william_blake #greatreddragon #reddragon #apocalypse #watercolor #artinablink #blake

האומנית והצלמת השוויצרית מרט אליזבת אופנהיים (Meret Elisabeth Oppenheim) נולדה באוקטובר 1913. כשבגרה חברה לתנועה הסוראליסטית ועבדה עם סופרים, ציירים ואנשי רוח כמו אנדרה ברטון (André Breton), לואיס בונואל (Luis Buñuel) או מקס ארנסט (Max Ernst). אופנהיים פעלה במשך חצי מאה והותירה את חותמה ב'חפצים' הייחודיים שהרכיבה. במסגרת תערוכת החפצים הסוראליסטית (Exposition Surreéaliste d'Objets) שהתקיימה ב-1936בגאלרי שארל ראטון (Galerie Charles Ratton) שבפריז, הציגה אופנהיים את יצירתה הידועה ביותר 'סעודה בפרווה' (Déjeuner en fourrure). כאמור כוס, צלחת וכפית עטופים בפרווה. אלפרד בר (Alfred Barr) שניהל אז את המוזאון לאומנות מודרנית (MoMA) שבניו יורק, קנה את היצירה וזו נהייתה במהרה לסמל של התנועה הסוראליסטית. סוד הצלחת היצירה היה טמון במחלוקת שהיא עוררה: "מדובר בסרבול גדול", נאמר בכתב-העת בלומינגטון בפברואר 1937. האמנם מדובר בחפץ שימושי או ביצירת אומנות נטולת תכלית? בראיון ב-1984 כשנשאלה אופנהיים: "כיצד היית מכנה את עבודתך?" - החפצים שלי, ענתה והמשיכה: כלים מאפריקה שמוצגים במוזאונים, בין אם מדובר במסכות או בחניתות מגולפות, אינם אסתטיים בלבד - יש להם תכלית. למרות ההבחנה הברורה בין "אומנות שימושית" ואומנות לשמה, יצירתה של אופנהיים נעה בתפר המטושטש שבין שני המושגים: האם מדובר באומנות לשמה או בחפצים שימושיים? הכוס, הצלחת והכפית מורכבים מחומר ותתכליתם היא שימושית, הפרווה הייתה במהותה שימושית לא פחות מהכפית שאותה היא עוטפת ביצירות נוספות של אופנהיים כמו המגפונים, כפפות הזמש, או כוס התה, העצם והחומר אחד הם – אלא שעם השילוב בין החומרים הכלים לא מוגדרים עוד על-ידי תכליתם הראשונית, אדרבא, אופנהיים מתנערת ממהותם הבסיסית. כלי סכו"ם פשוטים מכוסים בפרווה שמרו על גודלם וצורתם אך איבדו את תכליתם - כך שלמרות שעוד ניתן לזהות אותם, מהותם מוטלת בספק. אופנהיים נוסכת בחפצים השונים שהיא מרכיבה חוסר ודאות, בלבול וקורטוב של טירוף. היא נעזרת בכותרות היצירות כדי לפתוח צוהר למגוון פרשנויות שיסיטו אותנו ממוקד היצירה ופירושה הבלעדי. הפער שבין המבט בחפצים והציפיה מהם סוד הבלבול. "מה שאני עושה אינו המחשת הרעיון, אלא הרעיון עצמו" אמרה האומנית - הדיון בהקשרים שבין חפץ לתפקידו מעלה שאלה שטרם נפתרה: האם אומנות תקפה רק לעצמים חסרי תפקיד? נתן. בתמונה: מרט אופנהיים, סעודה בפרווה, 1936, המומ"א, ניו יורק. http://www4.ac-nancy-metz.fr/ien57florange/IMG/pdf/oppenheim_le_dejeuner_en_fourrure.pdf. Powers, Edward D. “Meret Oppenheim or, These Boots Aint Made For Walking.” Art history 24, 3 (2001): 358–378. #meret_oppenheim #breakfastinfur #oppenheim #objects #fur #dejeuner_en_fourrure #artinablink

האודליסק הגדולה הוא דיוקן עירום ידוע של הצייר הצרפתי, ז'אן-אוגוסט-דומיניק אַנְגְר. הוא נעשה ב-1814 בהוראת אחותו של נפולאון הראשון - קרולין מורה, עוצרת נאפולי. אַנְגְר דלה השראה מהעת העתיקה והמיתולוגיה היוונית. התפאורה שופעת בדימויים בהשראת המזרח (וצפון אפריקה). אז המזרח נתפס בצרפת כמקור לפנטזיות, חשקים ומושא ארוטי. הכותרת רומזת על המתרחש: ה'אודליסק', בהשאלה מהמילה הטורקית 'אודליק', הייתה חדרנית בהרמון הסולטן (ושפחה בתולה). הנרגילה, המניפה עם הנוצות והפנינים שלראשה מצביעות גם הן על הפן החושני ואווירת המסתורין של המזרח. ז'אן-אוגוסט-דומיניק אַנְגְר, האודליסק הגדולה, 1814, שמן על בד, 91×162 ס"מ, הלובר, פריז בהשפעת הציירים המנייריסטים (לרבות ברונזינו או ארצ'ימבולדו) והספרים המאוירים הפרסיים, אַנְגְר רידד את הצללים והאיר את הצעירה החושנית באור חלש ואחיד. הוא גם עיבד את הבדים בקפידה ויצר ניגודיות בין הרקע לחזית כדי להגביר את תחושת המציאות בציור. מניפת הצבעים עשירה ומחושבת: הווילונות הכחולים והרקע האפל מספקים ליצירה צבעוניות קרה שמבליטה את האודליסק. עיטורי הזהב מדגישים את תחושת המסתורין ואילו הבד הצהבהב שבדופן השמאלי התחתון מאזן בין הצבעוניות החמה והקרה ומושך את העין למרכז. אבל אנגר סטה ממוסכמות הציור האקדמי והוא הוסיף שלוש חוליות בגב של האודליסק; ותנוחת רגלה השמאלית מעוותת ולא טבעית. הבחירה החזותיתי הזאת זכתה לקיתונות כשהיצירה הוצגה לראשונה בסלון האומנים בפריז ב-1819. מדוע אַנְגְר תיאר אותה כך? אולי בשביל להדגיש את הפן האסתטי של היצירה. הקווים הארוכים והמפותלים של האודליסק משווים לה חן וחושניות גדולה. אַנְגְר הדגיש את הפן האסתטי והחושני על חשבון הפרופורציות הנכונות של הגוף של האודליסק ונדמה שהוא העדיף להקריב את התיאור המציאותי לטובת התפיסה האישית שלו של מושג היופי. נתן. תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #אנגר #האודליסק #האודליסקהגדולה #ציור #נאוקלאסיקה #jean_auguste_dominique_ingres #ingres #odalisque #la_grande_odalisque #naked #artinablink

וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה. וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד — ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים מ"ט-נ"א מגוש שיש מיותם לאחד מפלאי היצירה המופלאים בעולם. סיפורו של דוד מתחיל בגוש שיש גולמי בגודל חמישה מטרים שהובא לפירנצה בסירה מעבר לים התיכון עד למחצבה בקרארה שבאיטליה; ואוחסן במשך שנים בהמתנה לידיים ראויות. ב-1460, פירנצה רצתה להציב בקתדרלת סנטה מריה דל פיורה שתיים-עשרה דמויות שתקשטנה את החלק החיצוני של הקתדרלה. אגוסטינו די דוצ'ו ואנטוניו רוסלינו נקראו להגשים את החזון ולעצב את גוש השיש האימתני. אך השניים ויתרו כאשר הבחינו בפגמים הרבים שעליו, והוא ירד לתהום הנשייה לכמעט עשרים וחמש שנים. בתחילת המאה ה-16 הרעיון נבחן הרעיון וגדולי האומנים נקראו לאתגר, לרבות אנדראה סנסובינו או לאונרדו דה וינצ'י ואומן צעיר, בן 26, בשם מיכלאנג'לו בואונרוטי. ב-1501 - מיכלאנג'לו קיבל את לבסוף את העבודה. באופן מסורתי, דמותו של דוד הוצגה אחרי שהמית את גוליית. אך מיכלאנג'לו בחר להציג אותו רגע לפני ההכרעה. הנער עומד בתנוחת "קונטרה פוסטו" (תנוחה הקלאסית באמנות הקלאסית) כשהקלע תלוי על כתפו. הוא נראה מתוח אך נחוש וממוקד. האם זו תחושת ביטחון שעולה ממבטו הפוזל? האם מלך ישראל העתידי הבין שניצחונו לא תלוי בכוחו הגשמי אלא בכוח עליון? מיכלאנג'לו, דוד, 1501-1504, שיש, 199×517 ס"מ, האקדמיה לאומנות של פירנצה הפסל עורר עניין רב כל כך עד שמיכלאנג'לו נאלץ לעבוד בסתר. הוא סיתת גוש שיש פגום במשקל חמש טונות בשיטת גריעה. בשלוש שנים בלבד הוא עיצב חמישה מטרים של שלמות. ההישג היה אדיר והוא עורר התפעלות והשתאות ללא סייג כאשר היצירה הוצגה לראשונה. יכולותיו וכשרונו של מיכלאנג'לו הדדו באיטליה ותושבי פירנצה התגאו בתדמית האיתנה שהפסל שיווה להם. הפסל של דויד היה מפגן כוח והוא נצר את התדמית היוקרית של פירצנה לדורות שיבואו. אולי בשל כך הפלורנטינים בחרו להעמיד היצירה דווקא בכיכר הסיניוריה שבעיר. רק מאוחר יותר דויד הועבר לאקדמיה לאומנות של פירנצה. שם הוא עומד עד היום. נתן. תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #מיכלאנגלו #דויד #פירנצה #פסל #רנסנס #Artinablink #אומנותכהרףעין #renaissance #sculpture #michelangelo #david