האודליסק הגדולה הוא דיוקן עירום ידוע של הצייר הצרפתי, ז'אן-אוגוסט-דומיניק אַנְגְר. הוא נעשה ב-1814 בהוראת אחותו של נפולאון הראשון - קרולין מורה, עוצרת נאפולי. אַנְגְר דלה השראה מהעת העתיקה והמיתולוגיה היוונית. התפאורה שופעת בדימויים בהשראת המזרח (וצפון אפריקה). אז המזרח נתפס בצרפת כמקור לפנטזיות, חשקים ומושא ארוטי. הכותרת רומזת על המתרחש: ה'אודליסק', בהשאלה מהמילה הטורקית 'אודליק', הייתה חדרנית בהרמון הסולטן (ושפחה בתולה). הנרגילה, המניפה עם הנוצות והפנינים שלראשה מצביעות גם הן על הפן החושני ואווירת המסתורין של המזרח.
ז'אן-אוגוסט-דומיניק אַנְגְר, האודליסק הגדולה, 1814, שמן על בד, 91×162 ס"מ, הלובר, פריז
בהשפעת הציירים המנייריסטים (לרבות ברונזינו או ארצ'ימבולדו) והספרים המאוירים הפרסיים, אַנְגְר רידד את הצללים והאיר את הצעירה החושנית באור חלש ואחיד. הוא גם עיבד את הבדים בקפידה ויצר ניגודיות בין הרקע לחזית כדי להגביר את תחושת המציאות בציור. מניפת הצבעים עשירה ומחושבת: הווילונות הכחולים והרקע האפל מספקים ליצירה צבעוניות קרה שמבליטה את האודליסק. עיטורי הזהב מדגישים את תחושת המסתורין ואילו הבד הצהבהב שבדופן השמאלי התחתון מאזן בין הצבעוניות החמה והקרה ומושך את העין למרכז.
אבל אנגר סטה ממוסכמות הציור האקדמי והוא הוסיף שלוש חוליות בגב של האודליסק; ותנוחת רגלה השמאלית מעוותת ולא טבעית. הבחירה החזותיתי הזאת זכתה לקיתונות כשהיצירה הוצגה לראשונה בסלון האומנים בפריז ב-1819. מדוע אַנְגְר תיאר אותה כך? אולי בשביל להדגיש את הפן האסתטי של היצירה. הקווים הארוכים והמפותלים של האודליסק משווים לה חן וחושניות גדולה. אַנְגְר הדגיש את הפן האסתטי והחושני על חשבון הפרופורציות הנכונות של הגוף של האודליסק ונדמה שהוא העדיף להקריב את התיאור המציאותי לטובת התפיסה האישית שלו של מושג היופי.
נתן.
חפשו את Art in a Blink