Search results

ואן גוך צייר את הדיוקן העצמי עם האוזן החבושה באמצע חודש ינואר 1889, שבוע אחרי שובו לחדרו בארל, אחרי אשפוז של שבועיים בבית החולים. הוא היה בן ה-35 והוא התאושש מפציעה עצמית קשה בליל ה-23 בדצמבר, בעקבות ויכוח סוער עם פול גוגן. וינסנט ואן גוך, דיוקן עצמי עם אוזן חבושה, 1889, שמן על בד, 65x50 ס"מ, גלריית קורטולד, לונדון גוגן הגיע לארל חודשיים לפני כן כדי להקים עם ואן גוך סטודיו בביתו. גוגן היה שתלטן והוא הפציר בגוגן להתרחק מטכניקת ההתבוננות הישירה בטבע ולעבוד עם סמלים ומהדמיון. המזג השונה והגישה האומנותיות המנוגדת של השניים העכירה כל כך את היחסים ביניהם עד שואן גוך תקף את גוגן והבריח אותו לצמיתות. מעט ידוע על השעות שואן גוך בילה בגפו בביתו הריק. אבל משערים שעם בוא הליל הוא עמד מול הראי וחתך בעדינות את אוזנו בתער. הוא איבד כל כך הרבה דם עד שהוא היה צריך לספוג אותו בסדינים. המסתורין סביב האוזן של ואן גוך הניב פרשנויות רבות לאורך השנים. בספר משנת 2016, ההיסטוריונית ברנדט מרפי חשפה עובדות חדשות. היא הסבירה שבניגוד לדעה הרווחת, ואן גוך חתך את כל האוזן השמאלית ולא רק את התנוך. ואן גוך עומד במקום שמזכיר את בית המלאכה הקטן בקומת הקרקע בבית הצהוב. מאחוריו ניצב כן ציור ועליו מונח בד לבן. הדפס יפני תלוי מאחורי הדלת. היו לואן גוך מאות הדפסים. הוא דלה מהם השראה ליצירות שונות ומסופר שאפילו עזב את פריז לדרום צרפת בחיפוש אחר הצבעים הבהירים והסצנות הכפריות שהזכירו לו את יפן. אך ההדפס שבציור הוא לא ההדפס המקורי שעמד בביתו. רוב הדיוקן שורטט בפחם על בד ואחר כך נצבע במשיכות מכחול מהירות. המשטחים הגדולים יותר נצבעו במשיכות מכחול עבות. בין 1886-1889, ואן גוך היה שרוי ובמצוקה נפשית קשה. אבל הוא תרגם את החושך שכרסם בו לשלושים וחמישה דיוקנאות עצמיים. בכל אחד מהם הוא חישל את הזהות האומנותית שלו והוא תרגם את הכאבים העמוקים ביותר שלו ליופי גולמי שמדבר לכולנו. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #gauguin #vangogh #selfportrait #vincentvangogh #painting #artinablink #ear

האומנית הפרה-רפאליטית אוולין דה מורגן פעלה באמצע המאה ה-19 באנגליה. היא ציירה יצורים דמיוניים כמו בתולות ים ומשלים מגוונים בהשראת ימי הביניים. ב-1873, היא הייתה האישה השלישית שהתקבלה לבית הספר סלייד לאומנויות יפות והיא זכתה במלגה ופרסים על הרישום והיצירות שלה. דה מורגן למדה מדודה, האומן ג'ון רודם ספנסר סטנהופ והוא השפיע מאוד על עיצוב הסגנון החזותי שלה. היא נהגה לבקר אותו לעיתים קרובות בביתו שבפירנצה, ושם למדה על אומני הרנסנס המוקדם והמאוחר כמו בוטיצ'לי. אך ככל שהסגנון שלה התעצב, היא התרחקה מהנושאים ומהסגנון הקלאסי והמסורתי שאפינו את הציורים המוקדמים שלה. ב-1883 היא פגשה את הקדר ויליאם דה מורגן והיא נישאה לו כעבור ארבע שנים והיחיסים והזוגיות קיבלו מקום גדול יותר בעבודתה, ואפילו המיסטיקה. אוולין דה מורגן, פלורה, 1894, שמן על בד, 199x88 ס"מ, אוסף דה מורגן, לונדון עבודותיה של דה מורגן ידועות בפירוט הרב שאפיין את הפרה-רפאליטים. הנושאים הדמיוניים והמיתולוגיים שתיארה תואמים את ערכי התנועה ורווח בהן השימוש בצבעים בהירים, בסמלים ובמרכיבים מעולם הצומח. אך המרכיב הדתי והמיסטי קיבל אצלה מקום חשוב יותר. המאבק בין האור לחושך, בין הטוב לרע ועליית לשמיים אחרי המוות. שמונה שנים אחרי מותה ב-1919, אחותה של דה מורגן, וילהלמינה סטירלינג, הקימה את קרן הנאמנות דה מורגן לקידום אומנות. שישה עשר ציורים מאוסף הקרן נהרסו ב-1991 והשאר מוצגים ברחבי בריטניה. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #demorgan #evelyndemorgan #preraphaelite #womanartiste #art #artinablink

במאה ה-19 ידעה האימפריה הבריטית תקופת שגשוג וצמיחה כלכלית וחברתית. העולם המודרני והמתועש החל לפרוח. אך המסורת האומנותית הקלאסית השלטת, שהתקשתה לשקף את השינויים שמתהווים, פינתה את מקומה לסגנונות שתאמו יותר את רוח הזמן. ג'ון אוורט מיליי, אופליה, 1851, שמן על בד, 111.8x76.2 ס"מ, טייט בריטניה, לונדון מאז הקמתה ב-1768, האקדמיה המלכותית לאומנויות הכתיבה את הקו האומנותי המקובל ופעלה לקידום היצירה הבריטית באמצעות לימוד מעשי ותיאורטי. המוסד קבע שעל אומנות איכותית להישען על מסורת הרנסנס, בהשראת המאסטרים הגדולים: מיכלאנג'לו, לאונרדו ורפאל. אך שבעים שנים מאוחר יותר, הסגנון הרשמי והמקובע התחיל להתנוון. החזרה לסמלים טבעיים יותר בהשראת הרנסנס המוקדם, אומנות ימי הביניים, הגותיקה ויוון העתיקה הייתה חיונית להתחדשות האומנות הבריטית. יוצרים בראשית המאה ה-19 ראו באומנות ימי-הביניים מרחב לביטוי גדולתה של בריטניה ומענה אסתטי נאות למהפכה התעשייתית. השיבה לאומנות עתיקה העירה בקרב רבים את הזיכרון של חברה מופתית כביכול, שנודעת בחופש היצירתי שלה ובתחושת האחווה שלה. באותה קלחת תרבותית ועוינת לערכי אקדמיה, האחווה הפרה-רפאליטית התגבשה ב-1848. מייסדי התנועה - משוררים וציירים כמו ויליאם הולמן האנט, ג'ון אוורט מיליי ודנטה גבריאל רוזטי, דחו את רשמיותם של חסידי רפאל לדורותיהם והעדיפו את הריאליזם של האומנים הפרימיטיביים הפלמים שפעלו בארצות השפלה בין המאות ה-15 וה-16. למרות שסגנונם לא היה אחיד, הפרה-רפאליטים קידמו מטרות זהות וצידדו בסגנון ריאליסטי (שנאמן למציאות) במרחבים דמיוניים. ב-1850 הם פרסמו את הביטאון שלהם: דה ג'רמס (The Germs) והם הגדירו בגיליון הראשון את קווי היסוד של התנועה: קידום רעיונות מקוריים, לימוד מוקפד של הטבע לשם הפקת ציורים ופסלים "יפים להפליא". עיצוב דמויות על-פי מודל אחיד (כדי למנוע ייפוי של המציאות). עבודה מוקפדת עד לפרטים הקטנים; צבעוניות פשוטה, גימור חלק של הדמויות; רידוד של העומק והנפח, ושימוש במשורה במשחקי אור וצל. בין אם תיארו נושאים תנ"כיים, מיתולוגיים, או ספרותיים, האחווה הפרה-רפאליטית הפיחה, במעט שנות קיומה, חיים בתרבות אסתטית גוועת. נתן לסרטון המלא לחצו כאן תכנים בלעדיים גם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #preraphaelite #art #rossetti #millais #waterhouse #britain

יולי 1793 - המהפכן הצרפתי ז'אן-פול מארה נרצח באמבטיה שלו. מארה היה פיזיקאי, רופא, עיתונאי ופוליטיקאי ממולח. הוא נודע במזגו החם, בנאומיו החריפים ובפעולותיו החתרניות בעד המהפכה הצרפתית. בגלל מחלת עור, הוא בילה שעות ארוכות באמבטיית גופרית ולא הרבה לצאת מביתו; אך בנוצתו הוא השמיץ את כל יריביו, כמו חברי הפלג הפוליטי הז'ירונדיני שהיו בבאספה המחוקקת. ב-13 ביולי, הצעירה הז'ירונדינית בת ה-24, שרלוט קורדה, צעדה לביתו כדי להתנקש בו. אחרי שניסתה פעמיים להתקרב אליו אך כשלה, היא כתבה לו בערב מכתב. היא הכניסה אותו לכיס, הסתירה סכין מטבח במחוך ושמה פעמייה לביתו. בהגיעה לפתח הבית, היא דפקה בדלת וטענה שיש ברשותה מכתב עם מידע רגיש שעליה למסור למארה באופן אישי, ומארה מסכים לפגוש אותה -לבדו. כשנותרו לבדם, היא מסרה לו את המכתב הוציאה את הסכין מבין הבגדים ודקרה אותו בחזה - זו מכת המחץ. ז'אק לואי דויד, מות מארה, 1793, שמן על בד, 128x165 ס"מ, המוזיאונים המלכותיים לאמנויות יפות, בלגיה ז'אק-לואי דויד, שהיה צייר מפורסם וחבר של מארה, שמע על מותו הטראגי והחליט לתעד את רגע הרצח כדי לחלוק לו כבוד אחרון. דויד לא קימץ באמצעים. מארה נראה על ערש דווי. הוא מחזיק בידו את המכתב שקיבל משרלוט קורדה. על הקרקע מוטלת הסכין המגואלת בדם. הציור רווי בסמלים מהעולם הנוצרי. תנוחתו וזרועו הרופפת של מארה מדמות את רגע ההורדה מהצלב. גופו העירום מזכיר את גופת הַצָּלוּב. האמבטיה דומה בצורתה לארון מתים. הפצעים הפתוחים שמתחת לעצם הבריח משולים לסטיגמטות של ישו. מארה לא מתואר כמהפכן גרידא - הוא קדוש מעונה. דויד עבד במסורת הנאו-קלאסית, אבל הוא חרג ממנה ונתן לסצנה אופי על-זמני, דתי ומיסטי. הוא השיל מהתמונה מרכיבים נאו-קלאסיים שגרתיים כמו תלבושות יקרות, קישוטים עתיקים או עיטורים ראוותניים. הוא הדגיש את קווי המתאר והשתמש בפלטת צבעים עשירה אך כמעט חדגונית. הוא השאיר את החלק העליון בציור ריק לחלוטין והניח את כל המשקל החזותי בתחתית כדי ליצור מתח ולמשוך את המבט אל הקורבן. דוד ניסה לעורר אמפתיה והוא פנה ביעילות לרגשות העמוקים ביותר של המתבונן, כדי להעיר בו (ובנו) את התחושה שהוא צופה במותו של קדוש מעונה. אך יותר מכול, נדמה שבאמצעות המכחול, דוד מוסר לנו, הקהל העכשווי, גרסה אישית, אגדית ומעט רומנטית של המהפכה הצרפתית. נתן. לצפייה בסרטון המלא, לחצו כאן תכנים בלעדיים גם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #marat #jacqueslouisdavid #frenchrevolution #jeanpaulmarat #murder #artinablink

בסוף המאה ה-19, הפולי ברז'ר היה בין מוסדות התרבות הידועים בפריז. היצירה הבר בפולי ברז'ר הושלמה כשנה לפני מותו של מאנה והיא מגלמת היטב את אורח החיים המודרניים בפריז באותה העת. אווירה מנוכרת, אלמונים, חסרי הפנים שפוקדים את המקום, אורות עמומים שמרצדים על בקבוקי האלכוהול על הדלפק. ובמרכז, המוזגת - סוזון. אדואר מאנה, בר בפולי ברז'ר, 1882, שמן על בד, 96x130 ס"מ, גלריית קורטולד, לונדון היא מביטה לפנים. ההבעה שלה עצובה, היא נראית אבודה. השתקפותה בראי שמאחוריה מצביעה על כך שהיא משוחחת עם לקוח. מאנה משתמש במספר אמצעים טכניים כדי להדגיש את אופיו המודרני והמבולבל של הבר ואת הסתייגותו מהתרבות המודרנית שמכרסמת בעולם שלו ותכף בולעת או כולו: הוא מתמקד בחפצים סביב סוזון אבל מטשטש את פניה. המנדרינות בכלי הבדולח מלוטשות וחדות יותר מדמותה של המוזגת. הבקבוקים שעל השיש משתקפים בקצה הלא נכון של הדלפק אך כולם סגורים ושום כוס לא עומדת מוכנה למילוי. בקבוקי השמפניה אמורים להיות צוננים אבל הם מונחים סתם כך לפני סוזון. כמו קישוט. קיימים הבדלים חזותיים לא מוסברים בין סוזן והשתקפותה. נדמה שהן מתפקדות בנפרד. ואכן, צלליתו של הלקוח האלמוני שאיתו היא משוחחת קרובה אליה הרבה יותר ממה שמציגה השתקפותה בראי. בדיקת רנטגן הראתה שמאנה שינה מספר פעמים את הקומפוזיציה ביצירה, ובכל שינוי הוא העמיק את הפער המרחק שבין סוזון וההשתקפות שלה. הבגדים שלה לא השתנו אבל בראי, היא נראית מלאה יותר. גופה נוטה קדימה ומצביע על כך שהיא קשובה ללקוח שמולה. אך מבטה מהורהר. מה נכון? דמות המוזגת נתפסה לא פעם כסמל לנשים שמכרו משקאות, ובסתר גם את גופן. מרכיבים שונים בציור עשויים להצביע על תפקידה הכפול של סוזון. הבעתה ועמידתה משדרות מלנכוליה, המחשוף שלה והתכשיטים שלה מתכתבים עם דמותה הזימתית של אולימפיה. אבל המחשוף מוצנע בפרחים. ובבחינת רישומי ההכנה עולה כי ידייה של סוזון היו על המותניים לפני שמאנה הושיט אותן קדימה, כאילו שהייתה בציפייה למשהו. כמו בייצוגים של הבתולה מריה מן המאה ה-19 כאשר המלאך גבריאל בא לבקר אותה ולבשר לה על העיבור ללא רבב. האם מאנה בונה מסר כפול? נתן לצפייה בסרטון המלא, לחצו כאן תכנים בלעדיים גם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #barauxfoliesbergere #baratthefoliesbergere #edouardmanet #france #manet #foliesbergere #art #waitress #impressionnism

רפאל הוא הצלע השלישית בשילוש המאסטרים הגדולים של הרנסנס הגבוה, יחד עם מיכלאנג'לו ולאונרדו דה ויצ'י. הוא פעל בראשית המאה ה-16 בפירנצה וברומא והיה אדריכל, צייר ומשורר. יצירותיו כמו אסכולת אתונה (1509-1510), המדונה הסיסטינית (1513-1514), או הטרנספיגורציה (1520) הן אבני דרך בתולדות האומנות המערבית. הקו העדין והצבעוניות הרכה, הקומפוזיציות המאוזנות והסצנות הנוקבות במשמעותן, הפכו אותו לאחד האומנים המשפיעים ביותר בתולדות האומנות המערבית לדורותיה. רַפָאֵלוֹ סַאנְצְיוֹ דָה אוּרְבִּינוֹ נולד ב-1483. אביו, ג'ובאני סאנטי, היה צייר ידוע. כבר בגיל צעיר רפאל התחכך בעולם האומנות ופגש אומנים שונים בבית המלאכה של אביו. אימו מתה כשהיה בן 8 ואביו מת שלוש שנים אחר כך. ב-1503 רפאל נסע ברחבי איטליה ובתום שנה הוא התיישב בפירנצה. שם הוא התוודע לסגנון של דה וינצ'י ומהר מאוד, למרות גילו הצעיר, הוא זכה להכרה בכשרונו יוצא הדופן. ב-1508 הוא נקרא לקריית וותיקן על-ידי האפיפיור יוליוס השני, בשביל לעטר את הקירות של אחד האולמות. הוא עזב לרומא והשתקע בה עד סוף ימיו. רפאל, דיוקן עצמי, 1504-1506, טֶמפֶּרָה על עץ, 47.5x33 ס"מ, גלריית אופיצי, פירנצה רפאל פיתח סגנון ייחודי בהשראת העת העתיקה. הוא מיתג באמצעותו את הכנסייה וסייע לה להתכתב מבחינה חזותית ורעיונית עם הסגנון האומנותי המפואר של האימפריה היוונית וכמובן הרומית. מספר ההזמנות שהגיעו אליו הלך וגבר והוא הקים סדנה גדולה כמו זו של אביו והקיף את עצמו באנשי מקצוע מוכשרים כדי לענות על הדרישה הגדולה ליצירות מתוחכמות, באיכות ללא פשרות. ב-1520, רפאל הכוכב העולה, חלה בקדחת. מאמינים שהמחלה התפרצה אחרי שבילה לילה לוהט עם המאהבת שלו, מרגריטה לוטי. הוא מת מסיבוכים של המחלה, והוא היה בן 37. אחרי מותו, האפיפיור ערך לו טקס אשכבה כמעט מלכותי והוא נקבר בפנתאון. אולי מפני שנקטף צעיר, אולי בגלל כשרונו הבלתי רגיל, רפאל נתפס כאגדה. זה שהצליח להקים לתחייה את הטוהר של האומנות הקלאסית, לפאר אותה ולהפיח בה רוח חדשה. הוא מילה נרדפת לרנסנס והשפעתו על עיצוב האומנות המערבית מורגשת עד ימיינו. אבל בשבילי, ילד בשנות ה-90, רפאל לנצח יהיה צב נינג'ה. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #raphael #raffaello #renaissance #artinablink #italy #raffaellosanzio #painter

ונוס ממילו היא אחת היצירות החשובות והידועות בעולם. היא התגלתה ב־1820 באי מילוס שבארכיפלג הקיקלאידים בים האגאי. אך שום סימן לא מעיד על זהותה הממשית. אולי זו בכלל אלת הים, אמפיתריטה, שזכתה לפולחן באי מילוס. לו היתה קשת בידה, אפשר היה לזהות אותה כארטמיס אלת ההצייד. ונוס ממילו היא סמל ועדות להתפתחות האומנותית בשלהי התקופה ההלניסטית, שנפתחה במסעות הכיבוש של אלכסנדר מוקדון ונחתמה סביב 30 לפנה”ס. מעריכים כי היא נוצרה מאה שנים לפני הספירה, בגלל דמיונה לפסלים קלאסיים. התנועה המעגלית שלה והבד שעטף את החלציים שלה היו חדשניים. היא נעשתה בטכניקת הוספה, שהייתה שכיחה בקיקלאידים, והורכבה משני גושי שיש. אחרי שהם עובדו בנפרד הם חוברו בתומכות אנכיות באזור החזה, הרגליים, ביד וברגל השמאלית. ונוס ממילו, 130-150 לפנה"ס, שיש, 202 ס"מ, מוזיאון הלובר. כמו הפסלים היוונים, היא עוטרה בתכשיטים, עגילים, צמיד וסרט ראש. אבל המלחמות, הביזות ופגעי הזמן הפשיטו אותה לגמרי. סברה גורסת כי ונוס ממילו נעשתה בהשראת פסל אתר מן המאה ה־4 לפנה”ס. ואכן, ניכר דמיון בינה ובין ונוס של קפואה. התנוחה שלה אצילית והבעתה מאופקת, בצורה שאופיינית לפסלים שנעשו במאה החמישית לפנה”ס. הרוך, התסרוקת והגוף הבשרני שלה מזכירים את פסליו של הפסל האתונאי פרקסיטלס, שפעל במאה הרביעית לפנה”ס. המבנה הסלילי, הארכת הגו, החזה הקטן והבחירה להציב אותה במרחב תלת־ממדי אופייניים לתקופתו של פרקסיטלס. ונוס ממילו נרכשה על-ידי שגריר צרפת ביוון, המרקיז דה ריבייר. היא הגיעה לידיו של המלך לואי ה-18 והוא העניק אותה ללובר במרץ 1821. עם הגעתה למוזיאון, רצו לבנות את זרועותיה מחדש אך ויתרו לבסוף על הרעיון. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #venus #venusofmilo #venusdemilo #sculpture #greeksculpture #hellenicsculpture

ג'יימס ויסלר השלים את הדיוקן של אימו (סידור באפור ושחור מספר 1) בקיץ 1871, בביתם שבצ'לסי וזה זה ככל הנראה הדיוקן הכי מפורסם שלו. הוא צייר את אימו אנה מטילדה מקניל ויסלר יושבת על כיסא עם הרגליים על הדום. בפינה הימנית העליונה מופיעה המונוגרמה שלו. על הקיר מתנוססת תמונת של נהר התמזה. כותרת הציור מצביעה על הנושא הפשוט שוויסלר בחר לצייר - את אימא שלו. זאת סצנה מחיי היומיום ללא כל ייפוי או קישוט. הקווים הקפדניים ומניפת הצבעים החדגונית מדגישים את השגרה הנוקשה והאפרורית. לחייה של אנה ויסלר נפולות מעט והן מעידות על גילה המתקדם. אבל באופן מפתיע, הפנים שלה חלקות. תחושת החדגוניות נשברת בזכות סומק הלחיים שמרכך את הבעתה החמורה. אנה ויסלר מביטה קדימה, שפתייה קפוצות; היא מאופקת. ג'יימס אבוט מקניל ויסלר, סידור באפור ושחור מס' 1, 1871, שמן על בד, 144.3x163 ס"מ, מוזיאון ד'אורסה מספרים שהיצירה הייתה מאולתרת באופן חלקי. במכתב שכתבה אנה ויסלר, היא סיפרה שצעירה בת 15 בשם מגי, שהייתה בתו של חבר הפרלמנט ויליאם גרהם, הייתה אמורה להיות המודל לדיוקן. אבל היא לא הופיעה בבית המלאכה של ויסלר. האומן שציפה לבואה ראה את אימו בלבוש כהה. הוא התרשם מהניגודיות הצבעונית שנוצרה בינה ובין הקיר שנגדו היא עמדה והוא החליט לצייר אותה במקום. הוא הפך קנבס מצוייר בחלקו וצייר את אימו בצד החלק. ברישום מוקדם, אפשר לראות שהיא עומדת, אך ויסלר שינה בסוף את התנוחה. הדיוקן הוצג לראשונה בתערוכה באקדמיה המלכותית בלונדון ב-1872, מבלי להותיר רושם רב. הוא נרכש על-ידי צרפת ב-1891 והוצב במוזיאון לוקסמבורג. 31 שנים מאוחר יותר הוא הועבר ללובר, וב-1986 הוא הגיע למוזיאון ד'אורסה. נתן תכנים בלעדיים ב-Youtube וב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #whistler #whistersmother #jameswhistler #portrait #orsay #artinablink

מרי קאסאט היא נציגה בולטת של האומנות הנשית בפריז של שלהי המאה ה-19, ואחת האימפרסיוניסטיות הבודדות שזכו להכרה בין-לאומית עוד בחייהן. מרי סטיבנסון קאסאט נולדה בפיטסבורג ב-1844. היא למדה ציור בארצות הברית, איטליה, ספרד וצרפת. ב-1875 היא עברה לפריז ופגשה את אדגר דגה - והשניים התיידדו. הסגנון של דגה השפיע מאוד על עיצוב הסגנון שלה; וב-1879 היא תציג, בעצתו, ארבעה דיוקנאות בתערוכה הרביעית של האימפרסיוניסטים. בשונה מחבריה שהתמקדו בציוריי נוף, מרי קאסאט הרבתה לצייר דיוקנאות. אבל היא בהחלט הייתה אימפרסיוניסטית. כמותם, היא חקרה את השתקפויות האור; כמותם, משיכות המכחול שלה היו מהירות וכמותם, הנושאים שהיא ציירה היו יומיומיים. אבל הסגנון המאוחר שלה התרחק מהסגנון האימפרסיוניסטי. היא הושפעה מאוד מהאסתטיקה היפנית והנושאים שבהם היא עסקה היו ייחודיים לה. מרי קסאט, האמבטיה, 1893, שמן על בד, 100.3x 66.1 ס"מ, המכון לאומנות, שיקאגו. הנושא שהכי מזוהה עם קאסאט היה אימהות וילדים. לא היו לה ילדים אבל הנושא היה קרוב לליבה וכל דיוקן של אישה וילד שהיא ציירה היה מפגן חזותי של רגש, עדינות ושליטה טכנית. את 'האמבטיה', קאסאט ציירה ב-1893, כשכבר הייתה מוכרת ומבוססת. מדובר באחד הדיוקנאות העשירים ביותר שלה – מעין תמצית של כל הסגנונות שהשפיעו עליה בחייה: הציור הקלאסי, האימפרסיוניסטי והאסתטיקה היפנית. הזרועות העוטפות והמגע העדין של האם נוסכות בילד תחושת הגנה וביטחון. במחווה מגוננת היא עוטפת אותו בידה השמאלית ובשנייה היא שוטפת את רגליו בעדינות. כדי להבדיל בין הדמויות והרקע, קאסאט הבליטה את הפרצופים במשיכות מכחול עבות ולא סדירות - בהשארת הציור האימפרסיוניסטי. אבל השפעת האומנות היפנית היא הבולטת ביותר. מצטייר בפניינו רגע אינטימי יומיומי, מנקודת מבט עילית. קו המתאר של הדמויות והרקע המעוטר - כולם מאפיינים את ההדפס היפני. השפה החזותית של מרי קאסאט נועזת ומלאת רגש והיא תזכה אותה בתואר ציירת "המדונות המודרניות". לאורך 50 שנות קריירה, התפוקה של מרי קאסאט כמעט שלא פסקה עד שבראשית המאה ה-20 היא נאלצה להפסיק לצייר בגלל בעיות ראייה. היא תלך לעולמה ב-1926 בגיל 82. נתן לצפייה בסרטון המלא, לחצו כאן תכנים בלעדיים גם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #womanartist #cassatt #marycassatt #impressionnism #japonism

אני מאמין בגישור שבין שני מצבים סותרים לכאורה: חלום והמציאות עד לכדי יצירת מציאות מוחלטת. אנדרה ברטון הסוראליזם היא תנועה ספרותית ואומנותית שצמחה באירופה בתחילת המאה ה-20 והיא נודעה בייצוגים דמיוניים ומופרכים מעולם החלום. המונח סוריאליזם נגזר משתי מילים בצרפתית ומשמעותן על-המציאות. הסוראליזם הוא בעצם נסיון לתאר רובד תודעתי שמתקיים מעבר לשכל. התנועה הסוראליסטית קמה עם פירוק הדאדא - תנועה אינטלקטואלית ואומנותית שהתפתחה בציריך על רקע מלה"ע הראשונה ושיצאה נגד כל המוסכמות האסתטיות, הפוליטיות והחברתיות בזמנו. אומני הדאדא היו פציפיסטים. לא הייתה משנה סדורה, הם התנגדו לקדמה, לערכי החברה הבורגנית או לקפיטליזם - הם התנגדו להכול. הסוראליסטים לעומתם, היו מאוגדים יותר והייתה להם תכנית עבודה: חברי התנועה, וביניהם משוררים כמו לוּאי ארגון, פול אלוּאר, אנדרה ברטון; וציירים כמו מקס ארנסט, מירו, איב טנגי, מגריט, אנדרה מאסון וסלבדור דאלי, ניסו לשחרר תת-המודע מכבלי ההיגיון. ב-1924, אנדרה ברטון שהיה ראש התנועה ניסח מניפסט ובו הוא פירט את הקווים הרעיוניים של הקבוצה. כבר בעמודים הראשונים אפשר היה לראות את המקום של הדמיון והזיקה ליַלְדוּת בשביל הסוראליסטיים: ברטון הסביר שילדים ניחנו במחשבה חסרת גבולות עד לגיל ההתבגרות - התקופה שבה השכל התקבע. כדי לשוב לילדות ולפרוץ את חומות המחשבה, הסוראליסטים השתמשו במספר שיטות והידועה ביניהן הייתה האוטומטיזם. מדובר בכתיבה וציור חופשי מכל מחשבה. באמצעות האוטומטיזם, הסוראליסטיים רצו להוציא על הדף דימויים כתובים או מצויירים שהיו חפים מכל מחשבה או שיפוטיות. כך, הם האמינו, המחשבה נקייה וחופשית ממוסר או אסתטיקה מובנית והעולם הרוחני יוכל לפלוש לעולם הגשמי. רנה מגריט, המראה המזוייפת, 1928, שמן על בד, 54x 80.9 ס"מ, המומ"א, ניו יורק. התנועה הסוראליסטית לא הייתה פוליטית - לפחות בהתחלה. אבל הרצון שלהם לפרוץ את גבולות הממסד אילץ אותם לבחור מחנה פוליטי, והנטייה הטבעית שלהם הובילה אותם לחבור למפלגה הקומוניסטית הצרפתית. ב-1929 ברטון פרסם את המניפסט הסוראליסטי השני כדי לדכא כל ניסיון של התקוממות פנימית והוא יצר קרע בתנועה: אלו שדגלו בקומוניזם ואלו שלא, והמהלך סימן את השבר המהותי הראשון בתנועה ואת סופה הבלתי נמנע. נתן לצפייה בסרטון המלא, לחצו כאן תכנים בלעדיים גם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #surrealism #dada #artinablink #magritte #dali #breton #art #imagination

אַךְ מֵעוֹלָם הַפוּרְיוֹת מִטְּרוֹיָה וְתֶבַּי כָּךְ לֹא קָרְעוּ בִּבְשַׂר הַקָּרְבָּנוֹת, אַחַת הִיא אִם מִן הַחַי וְאִם אֱנוֹשׁ אֻמְלָל הָיָה זֶה, כְּאוֹתָם שְׁנֵי הָרוּחוֹת רָאִיתִי בְּעֵירֹם רָצִים מֻכֵּי טֵרוּף, חוֹרְצִים נִיבֵי הַלֹּעַ כְּמוֹ הַחֲזִיר הָאָץ, גֵּרְשׁוּהוּ מִן הָרֶפֶת. אֶחָד מֵהֶם עָט עַל קַפּוֹצ'וֹ וְהִטְבִּיעַ שִׁנָּיו בְּצַוָּארוֹ, הָאִישׁ מוּטָל לָאָרֶץ, שְׁסוּפָה כְּרֵסוֹ, צְרִימַת זְוָעָה בְּקוֹל הִשְׁמִיעַ. הָרוּחַ מֵאָחוֹר נִצַּב, הוּא אִישׁ אַרֶצוֹ, דִּבֵּר רוֹעֵד כֻּלּוֹ: "הַשֵּׁד שְׁמוֹ גָּ'אנִי סְקִיצִ'י, וְזֶה בְּטֵרוּפוֹ יִנְהַג כָּךְ עִם כֻּלָּנוּ." (קנטו מספר 30 מתוך התופת של דנטה. בתרגומו של אריה סתיו). כשהיה צעיר, ויליאם אדולף בוגרו למד באקדמיה הצרפתית לציור: ה'אקול דה בוזאר' שבפריז. הוא התמסר לאומנות הקלאסית ולסגנונם של המאסטרים של הרנסנס, במיוחד לרפאל. בוגרו הכיר הייטב את שיטות הציור הקלאסיות והקפיד לכל אורך חייו על הסטנדרטים האקדמיים המסורתיים בבניית הקומפוזיציה, ביצירת הרמוניה צבעונית ובהבעות שנתן לדמויות שלו. כבר ביצירות הראשונות שהוא שלח לתערוכות בסלון שבפריז, אפשר היה לראות את התשוקה הגדולה והשאפתנות שלו. אחרי שגמר לעבוד על "שוויון בפני המוות" ב-1849, הוא עבד על ציור גדול ושאפתני עוד יותר: דנטה ווירגיליוס. את ההשראה החזותית לדנטה ווירגיליוס הוא דלה מהעת העתיקה. הסצנה שהוא תיאר נלקחה מהתופת, בקומדיה האלוהית מאת דטנה: קנטו מספר 30 - המעגל השמיני של הגיהינום (של הרמאים והזייפנים). על הבד, מתוארים דנטה והמשורר הרומי וירגיליוס בלב המעגל השמיני של הגיהינום. הם עדים בדממה למאבק אלים בין שני ארורים בתוך שלולית של דם: ג'אני סקיצ'י משליך את עצמו בזעם על קפוצ'ו ונושך אותו בצוואר. ויליאם אדולף בוגרו, דנטה ווירגיליוס, 1850, שמן על בד, 281x225 ס"מ, מוזיאון ד'אורסה, פריז בוגרו חוקר בציור גבולות אסטתיים ומגלה בו תעוזה רבה שלא מזוהה עם סגנונו המאוחר - או בכלל. הוא מנפח את השרירים ותנועות המתאבקים. הוא מותח את התנוחות ואת התנועות שלהם עד לקצה היכולת, עד לכדי עיוות. היצירה כולה מלאה במשחקים צבעוניים ובתנועה. למרגלות קופצ'ו מוטלת גופה, ומעליהם שד חושף שיניים. השמיים אדומים כמו להבה, הדם והתנוחות המוגזמות יוצרים תחושת מתח ואימה. והיא מרתקת ומהפנטת כאחד. הציור קיבל בזמנו תהודה רבה והמבקרים הפליגו בשבחו. אבל אולי בגלל סגנונו הייחודי, הוא לא מצא קונה ובוגרו זנח בסופו של דבר את המחקר האסתטי החדש שלו ופנה לנושאים קלאסיים ורווחיים יותר. וכך היצירה המיותמת נשארה באוסף המשפחתי עד לכניסתה ב-2010 למוזאון ד'אורסה שבפריז. נתן. לצפייה בסרטון המלא, לחצו כאן תכנים בלעדיים גם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #artinablink #bouguereau #williambouguereau #classicism #french #art #artinablink

באותה מסכה חייכנית שבה אתה רואה אותי, אני מתחבא בתוך צער, מרירות ועצב שנקשרים ללב כמו ערפד. גוסטב קורבה נשא על נס את הריאליזם. הוא פרץ את גבולות האומנות האקדמית כששבר את החיץ שבין המבט והיצירה. בציורים רבים שלו הוא הדגיש את הממד המציאותי, וניסה לתעד אותה בנאמנות בדיוק מירבי. קורבה צייר את הנואש כשהיה בן 25. אך בשונה מציוריו הראליסטים האחרים, הרגש שעולה מהדיוקן הזה גובר על החזות המציאותית הכללית. על-פניו של קורבה מצטיירת הבעת מצוקה, אולי אפילו טירוף – הוא נראה מהופנט. האצבעות שלו נאחזות בקווצות של שיער, העיניים שלו פקוחות לרווחה, הנחיריים רחבים והפה פתוח למחצה. האם מצטייר בפנינו משוגע? גוסטב קורבה, הנואש 1843־1854, שמן על בד, 45x55 ס”מ, אוסף פרטי הצבעים והתנועות מסייעים בבניית המתח. הפנים חיוורות, השיער פזור ושרירי הפנים מתוחים. הרקע שומם ומבליט את האווירה התמהונית של הסצנה. הצבעוניות מדגישה את הקרבה הגשמית לקהל. נגיעות צבע לבנות יוצרות משחק של ניגודים בין השיער הכהה, העיניים והזקן. האור בוקע מהפינה השמאלית באופן שרירותי. כמו קרוואג'ו או רמברנדט, קורבה שיחק עם היחסים שבין האור והצל. הוא הבליט באמצעותם פניו והוא הפיג את תחושת המרחק שבינו לבין הקהל עד לכדי יצירת מרחב אינטימי עם הצופה. כדי להדגיש את אותה אינטימיות, קורבה שבר את מוסכמות הציור הקלאסי וצייר את הדיוקן לרוחב ולא לאורך; והוא הגביר את התחושה שהנואש מסתכל עלינו ממש. גוסטב קורבה, המבועת, 1844, שמן על נייר, 61x91.4, הגלריה הלאומית, אוסלו עם זאת, פניו שלוות ביחס לפנים של אדם במצוקה, וידיו מבוגרות בהרבה מגילו הממשי של קורבה. עולה השאלה: האם ייתכן שמדובר במצג שווא ולא במצוקה אמיתית? דיוקן אחר ולא גמור שקורבה צייר באותה התקופה, בשם המבועת, מזכיר את הנואש מבחינה חזותית ובכותרת. בשניהם, הידיים מוצגות בתנוחות מגושמות. בשניהם הדמויות נראות תמהוניות (אם כי המבועת תיאטרלי פחות). למרות שקורבה לא היה צייר רומנטי, האווירה הכללית בשני הדיוקנות נוצרה בהשפעת הציור הרומנטי. ואין דרך לדעת אם הכותרת מצביעה על הייאוש של קורבה או שמדובר בתרגיל תיאורטי, אבל המסר שעולה מהציור הוא מסר אישי: קורבה חושף בפניינו רובד אפל יותר בחייו. כפי שגילה לחברו אלפרד ברויאס: באותה מסכה חייכנית שבה אתה רואה אותי, אני מתחבא בתוך צער, מרירות ועצב שנאחזים בלב כמו ערפד. נתן לצפייה בסרטון המלא, לחצו כאן תכנים בלעדיים גם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink #courbet #artinablink #gustavecourbet #realism #thedesperate #themanmadewithfear #selfportrait