אני מאמין בגישור שבין שני מצבים סותרים לכאורה: חלום והמציאות עד לכדי יצירת מציאות מוחלטת. אנדרה ברטון
הסוראליזם היא תנועה ספרותית ואומנותית שצמחה באירופה בתחילת המאה ה-20 והיא נודעה בייצוגים דמיוניים ומופרכים מעולם החלום. המונח סוריאליזם נגזר משתי מילים בצרפתית ומשמעותן על-המציאות. הסוראליזם הוא בעצם נסיון לתאר רובד תודעתי שמתקיים מעבר לשכל. התנועה הסוראליסטית קמה עם פירוק הדאדא - תנועה אינטלקטואלית ואומנותית שהתפתחה בציריך על רקע מלה"ע הראשונה ושיצאה נגד כל המוסכמות האסתטיות, הפוליטיות והחברתיות בזמנו. אומני הדאדא היו פציפיסטים. לא הייתה משנה סדורה, הם התנגדו לקדמה, לערכי החברה הבורגנית או לקפיטליזם - הם התנגדו להכול. הסוראליסטים לעומתם, היו מאוגדים יותר והייתה להם תכנית עבודה: חברי התנועה, וביניהם משוררים כמו לוּאי ארגון, פול אלוּאר, אנדרה ברטון; וציירים כמו מקס ארנסט, מירו, איב טנגי, מגריט, אנדרה מאסון וסלבדור דאלי, ניסו לשחרר תת-המודע מכבלי ההיגיון.
ב-1924, אנדרה ברטון שהיה ראש התנועה ניסח מניפסט ובו הוא פירט את הקווים הרעיוניים של הקבוצה. כבר בעמודים הראשונים אפשר היה לראות את המקום של הדמיון והזיקה ליַלְדוּת בשביל הסוראליסטיים: ברטון הסביר שילדים ניחנו במחשבה חסרת גבולות עד לגיל ההתבגרות - התקופה שבה השכל התקבע. כדי לשוב לילדות ולפרוץ את חומות המחשבה, הסוראליסטים השתמשו במספר שיטות והידועה ביניהן הייתה האוטומטיזם. מדובר בכתיבה וציור חופשי מכל מחשבה. באמצעות האוטומטיזם, הסוראליסטיים רצו להוציא על הדף דימויים כתובים או מצויירים שהיו חפים מכל מחשבה או שיפוטיות. כך, הם האמינו, המחשבה נקייה וחופשית ממוסר או אסתטיקה מובנית והעולם הרוחני יוכל לפלוש לעולם הגשמי.
רנה מגריט, המראה המזוייפת, 1928, שמן על בד, 54x 80.9 ס"מ, המומ"א, ניו יורק.
התנועה הסוראליסטית לא הייתה פוליטית - לפחות בהתחלה. אבל הרצון שלהם לפרוץ את גבולות הממסד אילץ אותם לבחור מחנה פוליטי, והנטייה הטבעית שלהם הובילה אותם לחבור למפלגה הקומוניסטית הצרפתית. ב-1929 ברטון פרסם את המניפסט הסוראליסטי השני כדי לדכא כל ניסיון של התקוממות פנימית והוא יצר קרע בתנועה: אלו שדגלו בקומוניזם ואלו שלא, והמהלך סימן את השבר המהותי הראשון בתנועה ואת סופה הבלתי נמנע.
נתן
לצפייה בסרטון המלא, לחצו כאן
תכנים בלעדיים גם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink