במאה ה-19 ידעה האימפריה הבריטית תקופת שגשוג וצמיחה כלכלית וחברתית. העולם המודרני והמתועש החל לפרוח. אך המסורת האומנותית הקלאסית השלטת, שהתקשתה לשקף את השינויים שמתהווים, פינתה את מקומה לסגנונות שתאמו יותר את רוח הזמן.
ג'ון אוורט מיליי, אופליה, 1851, שמן על בד, 111.8x76.2 ס"מ, טייט בריטניה, לונדון
מאז הקמתה ב-1768, האקדמיה המלכותית לאומנויות הכתיבה את הקו האומנותי המקובל ופעלה לקידום היצירה הבריטית באמצעות לימוד מעשי ותיאורטי. המוסד קבע שעל אומנות איכותית להישען על מסורת הרנסנס, בהשראת המאסטרים הגדולים: מיכלאנג'לו, לאונרדו ורפאל. אך שבעים שנים מאוחר יותר, הסגנון הרשמי והמקובע התחיל להתנוון. החזרה לסמלים טבעיים יותר בהשראת הרנסנס המוקדם, אומנות ימי הביניים, הגותיקה ויוון העתיקה הייתה חיונית להתחדשות האומנות הבריטית. יוצרים בראשית המאה ה-19 ראו באומנות ימי-הביניים מרחב לביטוי גדולתה של בריטניה ומענה אסתטי נאות למהפכה התעשייתית. השיבה לאומנות עתיקה העירה בקרב רבים את הזיכרון של חברה מופתית כביכול, שנודעת בחופש היצירתי שלה ובתחושת האחווה שלה.
באותה קלחת תרבותית ועוינת לערכי אקדמיה, האחווה הפרה-רפאליטית התגבשה ב-1848. מייסדי התנועה - משוררים וציירים כמו ויליאם הולמן האנט, ג'ון אוורט מיליי ודנטה גבריאל רוזטי, דחו את רשמיותם של חסידי רפאל לדורותיהם והעדיפו את הריאליזם של האומנים הפרימיטיביים הפלמים שפעלו בארצות השפלה בין המאות ה-15 וה-16. למרות שסגנונם לא היה אחיד, הפרה-רפאליטים קידמו מטרות זהות וצידדו בסגנון ריאליסטי (שנאמן למציאות) במרחבים דמיוניים. ב-1850 הם פרסמו את הביטאון שלהם: דה ג'רמס (The Germs) והם הגדירו בגיליון הראשון את קווי היסוד של התנועה: קידום רעיונות מקוריים, לימוד מוקפד של הטבע לשם הפקת ציורים ופסלים "יפים להפליא".
עיצוב דמויות על-פי מודל אחיד (כדי למנוע ייפוי של המציאות). עבודה מוקפדת עד לפרטים הקטנים; צבעוניות פשוטה, גימור חלק של הדמויות; רידוד של העומק והנפח, ושימוש במשורה במשחקי אור וצל. בין אם תיארו נושאים תנ"כיים, מיתולוגיים, או ספרותיים, האחווה הפרה-רפאליטית הפיחה, במעט שנות קיומה, חיים בתרבות אסתטית גוועת.
נתן
לסרטון המלא לחצו כאן
תכנים בלעדיים גם ב-Instagram,
חפשו את Art in a Blink