בתשעה באפריל 1917, אגודת האומנים העצמאיים פתחה את שעריה בסנטרל פאלאס שבניו יורק. חבר השופטים אישר לחברים להציג, תמורת סכום סמלי, כל דבר שיחפצו.
מרסל דושן, המשתנה (תמונה של אלפרד סטיגליץ), 1917
מרסל דושן, שהיה בחבר השופטים, התחזה לאומן אלמוני בשם ריצ'ארד מאט והוא שלח לתערוכה יצירת רדימייד, תחת הכותרת המזרקה - משתנה מפורצלן. רדי מייד הוא חפץ קיים שהוצא מהקשרו היומיומי וקיבל פרשנות חדשה ואומנותית. המעשה של דושן טלטל את האגודה לחלוטין. בניגוד לסלונים הרשמיים, אגודת האומנים העצמאיים התגאתה בפתיחות שלה ובנכונות לקבל כל יצירה. אבל איש מעולם לא שמע על ריצ'רד מאט, והיכן עובר הגבול בין אומנות ובדיחה?
השופטים ערכו הצבעה ובתומה הוחלט כי המשתנה לא יכולה להתקבל לתערוכה, מפני שאינה יצירת אומנות (אולי מפני שזאת אסלה?). אלא עצם גס ולא מוסרי. היא נדחתה והועמדה מחוץ לחללי התערוכה. דושן הגיש את התפטרותו מחבר השופטים כאות מחאה. כעבור חודש הצלם אלפרד סטיגליץ צילם את המזרקה והציג אותה בגלריה שלו – 291 עם השם: "הגברת של חדר השירותים". הקהל זעם. דחיית המשתנה באגודת האומנים העצמאיים התכתבה עם דחייה נוספת שדושן קיבל מספר שנים קודם לכן, בסלון העצמאיים בפריז ב-1912. בזמנו, ידידיו הקוביסטים ביקשו ממנו להוריד את 'עירום יורד במדרגות' מהקיר, מפני שהציור כפר בעקרונות הקוביסטים. דושן הופתע. הצנזורה לא הגיעה מאקדמאים שמרנים אלא מחלוצים של האומנות המודרנית, אלו שהתהדרו בנוצות החדשנות והחתרנות.
ב-1917, הוא קיבל הזדמנות להשיב למצקצקים כגמולם. הוא דאג שהמזרקה תעורר הרבה גלים. הוא פרסם את התמונה של סטיגליץ בגיליון השני של המגזין The Blind Man (מאי 1917) והוא סיפר על הפרשה במאמר בשם "המקרה של ריצ'ארד מאט". דושן לא ניסה ללעוג לצופה, אלא לבקר את הפתיחות הגדולה של המארגנים והאומנים – והוא הצליח ובגדול. רק בשנות ה-50 הוא חשף לבסוף שהוא זה שהגה את כל הסיפור וכי השם "מאט" הוא קריצה למפעל J.L. Mott Iron Works, שממנו המשתנה הגיעה. היום - איש לא יודע היכן נמצאת האסלה המקורית. היא ככל הנראה נהרסה. כל שנותר ממנה הם 17 עותקים של התמונה של סטיגליץ, שדושן שכפל בשנות ה-60. מאה שנים אחרי שהיא הוצגה לראשונה, משתנת הפורצלן של דושן נהפכה לסמל החתרנות הגדול ביותר באומנות המודרנית.
נתן
חפשו את Art in a Blink