בפברואר 1819, פרנסיסקו דה גויה קנה את 'בית החירש' בפאתי מדריד. הבית נקרא כך על שם הבעלים הקודם של המקום שהיה חירש. גם גויה התחרש; הוא היה בן 73, בריאותו הייתה רופפת והוא רצה להתרחק ולהתבודד. גויה התגורר בבית החירש עד שעזב את ספרד לצמיתות ב-1823 וגלה בבורדו.
פרנסיסקו דה גויה, סאטורן טורף את אחד מבניו, 1819-1823, טכניקה מעורבת, הועבר לקנבס, 146×83 ס"מ, הפראדו, מדריד
בארבע השנים שבהן גויה חי בבית החירש, הוא צייר על קירות הבית בטכניקה משולבת, ארבעה-עשר ציורי קיר אינטימיים ואפלים. בכל ציור, הוא ביטא את התחושות והחרדות העמוקות ביותר שלו. הוא לא נתן שמות לציורים; הם קוטלגו ושוימו רק ב-1828 אחרי מותו; אבל צבעם הכהה והאווירה הקודרת שלהם זיכו אותם בכינוי הציורים השחורים.
הברון אמיל ארלנגר רכש את בית החירש ב-1873 והוא העביר את הציורים לקנבס. הם ניזוקו בתהליך ואיבדו צבע רב; אך זה הקל בדיעבד את הצבתם במוזיאון הפראדו. הציור שנודע כיום כ'סטורן טורף את אחד מבניו', הוא אחד הציורים הידועים בסדרה. סטורן הוא הגרסה הרומית של הטיטאן קרונוס במיתולוגיה היוונית. הוא מרד באביו, אורנוס, ומלך אחריו בעולם. אחרי שהתנבא כי אחד מבניו יחתור תחתיו, סאטורן החליט לבלוע את כל בניו ברגע היוולדם ובכך לבטל את הגזרה.
גויה תיאר את הרגע הטרגי ביותר בסיפור המיתי. סאטורן גדול ומאיים. גופו מעוות, שיערו פרוע, פיו פעור לרווחה ועיניו מאימות לבקוע מהארובות שלהן. הטיטאן אחוז טירוף ואולי בהלה. הוא מחזיק בידיו את הגופה הקרועה של אחד מבניו וטורף אותה בחייתיות ובלי תיאבון – כאילו שמדובר בדחף. הגופה האכולה בוגרת, אך היא אלמונית וחסרת צלם. גם סאטורן מטושטש. גויה מרח את הצבע בגסות הקיר; כאילו שהזמן והדחיפות דחקו בו.
האמנם מדובר בהתגלמות של מפלצתיות טהורה, של פחד או שיגעון? אולי במשל להזדקנות ולחולי של גויה עצמו? אולי גויה ביקר באמצעות הציורים השחורים את הטלטלות שהכו את ספרד אחרי נפילת המשטר הישן ב-1808 וחרבו את יסודותיה הפוליטיים והחברתיים? הציורים השחורים היו נקודת מפנה בסגנון של גויה. הוא השתחרר מכבלי הציור המסורתי, מהאיפוק של האומנות הקלאסית וממשקל המבט. היצירתיות שלו יכולה הייתה להתבטא במלוא העוצמה והוא הותיר לנו יצירה חדשנית וסוערת, עמוקה ומחוספסת - ציור רומנטי.
נתן.
חפשו את Art in a Blink