מה שמרתק אותי יותר מכול ב'מונה ליזה' הוא הקשר העמוק בינה ובין הרקע המסתורי שמאחוריה. (דניאל אראס)
המונה ליזה (Mona Lisa) או לה ג'וקונדה (La Gioconda): היצירה הידועה ביותר בעולם, פרי ידו של לאונרדו דה וינצ'י (Leonardo da Vinci). מאמינים כי דה וינצ'י צייר את היצירה בין 1503-1506 אך ייתכן שהמשיך לשנות ולעצב אותה עד למותו ב-1519. אחרי מותו של לאונרדו, רכש פרנסואה הראשון (Francis I of France) מלך צרפת את היצירה והיא התווספה לאוסף הלאומי הצרפתי.
בדיוקן מתוארת גב' ליזה גרארדיני (Lisa Gherardini), אשתו של סוחר הבדים פרנצ'סקו דל ג'וקונדו (Francesco del Giocondo) יושבת בכורסה באכסדרה, ומפנה את גבה לנוף מרוחק ומחייכת במסתוריות. במרוצת השנים עוררה המונה ליזה את דמיונם של הצופים והוצעו לה פרשנויות מגוונות. אתייחס לפרשנותו המקורית של ההיסטוריון וחוקר האומנות דניאל אראס (Daniel Arasse) שהוצעה במסגרת ראיון מוקלט שתומלל בהמשך. כמו רבים, התבונן אראס בצעירה המסתורית ובשממה שנפרסת מאחורייה והבחין בגשר שניצב מימין. מה מקשר בין אותו נוף חסר צורה למונה ליזה ומה מקום הגשר בנוף ובמשוואה? שאל אראס.
אם נתבונן בנוף, נראה מימין, פסגות הרים, ולמרגלותייהם מקור מים דמוי נהר המצייר את קו האופק. משמאל הנוף נמוך בהרבה, ואין דרך טבעית לגשר בין מפלס זה לחלקו השני: כאילו הנוף מימין נקטע היכן שמתחיל חיוכה של המונה ליזה ונמשך היכן שהוא נגמר בקצהו השני: האם חיוכה של הצעירה מגשר בין שני חלקי הנוף?
לאונרדו העריץ את המשורר הרומי אובידיוס (Ovid) ובפרט את יצירתו 'מטמורפוזות' (Metamorphoses) הדנה לכל אורכה בגלגולי צורה של דמויות מיתולוגייות. ובין הנושאים השכיחים בתקופתו של דה וינצ'י היה תפיסת היופי כמושג ארעי ומשתנה. אותו חן בר חלוף עשוי להיות מוקד העניין של דה וינצ'י ביצירה, מסביר דניאל אראס. וככזה, הוא מתגלם באופן מושלם בחיוכה של המונה ליזה: יופי שמגיח ברגע ותכף נמוג. החיוך, סובר אראס, מאחד את התוהו ובוהו שנמתח מאחורי הדמות: אי-סדר שנקטע בחסדו של חיוך וממשיך בסופו.
נותרה שאלת הימצאות הגשר מימין. כדי להשיב עליה, ההיסטוריון האיטלקי קרלו פדרטי (Carlo Pedretti) הציע פתרון: אם יש גשר, סימן שזרם נהר במקום (המסמל את הזמן שחולף). הגשר רומז לצופה כי בבסיס היחסים בין הנוף המעורפל לבין המונה ליזה עומדת שאלת הזמן. על כן, היצירה עשויה להיות משל למושג הזמן. הרי, כל דיוקן הוא ראי המאפשר לנו כצופים להרהר על הזמן שעבר והשפעתו. כמו חיוך, גם הזמן עובר בחטף. אולי זאת גם הסיבה לכך שהמונה ליזה פונה הצידה ולא יושבת חזיתית: תנועתה מתאפשרת במרחב של חלל וזמן. חיוכה המסתורי והנוף המשונה שברקע הם תהייה על הרגע ועל חסד הנעורים, שהם כמו חיוך שנמשך כהרף עין, ותכף נעלם.
נתן.
בתמונה: לאונרדו דה ויצ'י, המונה ליזה, 1506–1503, שמן על בד, 53×77 ס"מ, הלובר, פריז.
Arasse, Daniel. Histoires de peintures. Paris : Folio, 2004.
Pedretti, Carlo . Leonardo, a study in chronology and style. Johnson Reprint Corporation, 1982.
Renée Léon. Un jour une œuvre. Approches de l'art à l'école. Paris : Hachette Éducation, 2012