משייפי הפרקט של גוסטב קייבוט היה הציור הראשון שתיאר פועלים בעבודתם. קייבוט הוכשר לציור בסגנון אקדמי אצל הצייר לאון בּוֹנָה, וההכשרה שלו מתבטאת היטב בציור: הסצנה מלוטשת, הפרספקטיבה עמוקה; הרצפה האלכסונית שוברת את האיזון ויוצרת מתח חזותי. הפועלים רזים וחסונים, כמו הפסלים היוונים. הם ממוקמים במרכז החדר בצורת משולש (כמו פירמידה) וזה ממקד אם העין בהם.
גוסטב קייבוט, משייפי הפרקט, 1875, שמן על בד, 192x146 ס"מ, מוזיאון ד'אורסה, פריז
הסגנון של קייבוט אמנם היה אקדמי והיכולות הטכניות שלו היו גבוהות, אבל משייפי הפרקט פרץ את גבולות האקדמיה. הפועלים המיוזעים משייפים במרץ רצפת פרקט בחדר רחב ידיים, בדירה גדולה ויוקרתית בפריז. כלי עבודה מפוזרים על הקרקע. תיקים מושלכים בפינת החדר ובקבוק יין ניצב בחזית. הם מרמזים על המפגש הארעי של הפועלים ועל שגרת יום מייגעת ורוויה באלכוהול. נקודת המגוז מושכת את המבט ימינה אל הקיר. אור נכנס דרך החלום הפתוח ומציף את החדר. אבל הקירות כולאים את הפועלים ודוחקים אותם כמו מלחציים. הפנים שלהם חבויות. אין להם זהות והם מקובעים ברגע הנוכחי. אין להם שמות, אישיות או רגשות - רק תפקיד ועבודה.
היצירה הוצגה בסלון האומנים בפריז ב-1875 אך היא נדחתה על-ידי חבר השופטים בגלל התחושה הלא נעימה שהיא עוררה. המבקרים כבר התוודעו לציורים ראליסטיים כמו המלקטות (1857) של ז'אן-פרנסואה מִילֶה או טקס הקבורה באורנאן (1850) של גוסטב קוּרבֶּה. אבל משייפי הפרקט היו שונים. הם היו קרובים מדי ליומיום של האספנים, לא הייתה בהם האקזוטיות של 'המלקטות'. פועלים עירוניים לא הוצגו עד כה בציור ובטח שלא בעמלם. היצירה הייתה גסה מדי.
הפועלים היו מלוכלכים, הם טימאו את הבד והמקום באמת הקרה והבלתי מתפשרת שהם הקרינו לצופה. הם היו כמו כתם על מפה לבנה. הם לא מכרו חלום, אלא מציאות בוטה, עגומה ומציצנית - הם היו אמיתיים מדי, כמו תמונה. ושום אספן בורגני לא שש לראות את הפועל שלו ממוסגר בסלון מעל לשולחן האוכל אחרי שהוא חוזר מהמשרד. הביקורות היו כל כך חריפות עד שאפילו הסופר אמיל זולא גינה את משייפי הפרקט כציור אנטי-אומנותי, נקי מדי ובורגני מרוב דיוק. אחרי שנדחה על-ידי הסלון, קייבוט הצטרף לחבריו האימפרסיוניסטים והוא הציג את משייפי הפרקט בתערוכה השנייה של הקבוצה ב-1876.
נתן.
לצפייה בסרטון המלא, לחצו כאן
תכנים בלעדיים גם ב-Instagram, חפשו את Art in a Blink