'הולדת ונוס', של האומן הפלורנטיני סנדרו בוטיצ'לי, הוא בין הציורים הכי מזוהים עם הרנסנס. בוטיצ'לי מתאר בפנינו סצנה מהמיתולוגיה היוונית – הולדתה של אלת האהבה.
סנדרו בוטיצ'לי, הולדת ונוס, 1483-1485, טמפרה על בד, 278.5x172.5 ס"מ, גלריית אופיצי, פירנצה
הים והסחף מוארים באור רך. רוחות עזות מנשבות בין ענפי העצים, פרחים נופלים מהשמיים. משמאל זפירוס, אל הרוח המערבית, מחזיק את רעייתו, נימפת הפרחים כלוריס. הוא נושף על ונוס כדי לקרב אותה לגדה. מימין אחת משלוש ההורות (בנותיהן של זאוס ותמיס), בשמלה פרחונית צועדת לעברה עם גלימה ורודה כדי לכסות אותה. הפרחים שעל השמלה שלה מבשרים את האביב. כמו בציור 'האביב' של בוטיצ'לי, גם כאן הוא גייס את הדוגמנית היפה סימונטה וספוצ'י וצייר את ונוס בדמותה. בוטיצ'לי צייר את התנוחה של ונוס ככל הנראה בהשראת פסל 'ונוס ממדיצ'י' שעומדת בגלריית אופיצי והיא מתכתבת עם העת העתיקה.
ונוס חשופה. ההבעה שלה חולמנית וקצת מלנכולית. היא מנסה להסתיר את החזה שלה עם היד. הערווה שלה מוצנעת על-ידי השיער הגולש הארוך והשופע שלה. ההסתרה מעצימה את הרובד הארוטי של ונוס. המיניות שלה כמעט מבוישת. הצדף שעליו היא עומדת מצביע מסמל את הנרתיק ומשול לפריון. נדמה שונוס בוקעת מהצדף. כל המשקל שלה מונח על רגל שמאל. זאת תנוחת 'קונטארפוסטו', בהשראת הפיסול היווני. היא מדגישה את הקימורים של אלת האהבה ומעבירה בנו את הרושם שהיא שברירית וחיננית ללא מאמץ. על פניו, הציור נאמן למסורת הקלאסית.
אבל בוטיצ'לי התרחק מהאסתטיקה הקלאסית. כל הדמויות נמתחות עד לכדי עיוות. קווי המתאר שלהן חדים ומודגשים. העומק רדוד; הפרספקטיבה וההצללה שרירותיות והאור מלאכותי. הצוואר של ונוס ארוך מדי, זרועה השמאלית כמעט משוחררת מהגוף. היא עומדת על החלק החיצוני של הצדף ולא על החלק הפנימי וכתוצאה מכך, שיווי המשקל שלה מתערער. איך צייר בקומתו של בוטיצ'לי חרג מהתכתיבים הקלאסיים בבוטות כזאת? הוא לא ראה שהציור שלו עקום?
כמובן שהוא ראה. אבל כדי להתחרות במודל הקלאסי, הוא הקריב את הסימטריה והתרכז ביצירת הרמוניה. הוא השתמש באי-הדיוקים כדי להדגיש את העדנה של ונוס. כשנתבונן בציור לא נבחין בפגמים. הם נבלעים במכלול ומרכיבים את השלם. הם מאזנים את הציור ומאפשרים להרמוניה להתקיים. ונוס לא יפה למרות הפגמים שלה - אלא בזכותם. אולי יופי לא מסתכם במשוואה מתמטית?
נתן
חפשו את Art in a Blink