האספן הרוסי סרגיי שצ'וקין הזמין ב-1909 שתי יצירות מאנרי מאטיס: 'הריקוד' ו'מוזיקה'. הן הושלמו כעבור שנה. מאטיס היה אז בשיא התקופה הפוביסטית שלו. השפה החזותית שלו הייתה אנרגטית ומשוחררת מגבולות הציור הקלאסי. הציורים התאפיינו בצבעוניות חזקה וחמה ובאווירת שמחה גדולה. נושא הריקוד היה מרכזי ביצירה של מאטיס. אפשר לראות רקדנים בציור 'שמחת החיים' משנת 1906. הרקדנים ב'ריקוד' דומים מאוד לאלו שבשמחת החיים' וייתכן מאוד שהריקוד הוא מעין ציור המשך שמתרכז באותה קבוצת רקדנים. מאטיס תיאר על-פני בד רחב קבוצה שחגה בנוף שטוח ובתולי.
הרקדנים מבצעים את מה שנראה כריקוד דייגים שהזכיר את הסרדנה הקטלונית המסורתית ושמאטיס ראה בעיירה קוליור שבדרום צרפת. מאטיס הדגיש את תנועת הריקוד הכמעט שבטית שלהם, בהשראת האומנות השבטית שהוא כל כך אהבבל הוא שבר את חוקי הפרספקטיבה כדי לבנות תנועה מעגלית מתפרצת ולאפשר לדמויות להתמזג עם הרקע. משיכות המכחול חופשיות ופלטת הצבעים מצומצמת מאוד. מאטיס השתמש בשלושה גוונים בלבד: כחול אדום וירוק.
אנרי מאטיס, הריקוד, 1910, שמן על בד, 260x391 ס"מ, מוזיאון הארמיטאז', סנקט פטרבורג, רוסיה
הצבעים העזים מבליטים את הדמויות על פני הרקע. הצלליות אדומות ומעורפלות. הן חסרות הבעה ואיברי מין ברורים. קווי המתאר שלהן גסים כל כך עד שאפשר כמעט לחתוך אותן במספריים. הרקדנים נעים בעולם צבעוני וארכאי; הם אוצרים בתוכם אנרגיה גולמית שמורכבת מקו, צורה וצבע. חרף הסגנון הפשטני והשטוח, מאטיס הצליח ליצור תחושת מרחב בציור. השמיים האינסופיים והאדמה העגולה מתווים קצב ופורצים את גבולות הבד.
הרקדנים נמצאים בטראנס ונדמה שאפשר אפילו לשמוע את הלמות התופים ולדמיין אותם חגים כך לנצח. במובן הזה, הריקוד שונה מהציור המקביל שלו – 'מוזיקה', שדומם ואנכי. הבחירות האסתטיות של מאטיס לא התקבלו בעין יפה בזמנו. העירום היה נועז, הצבעים היו גסים והיצירה לא מלוטשת. אבל מאטיס לא ניסה לזעזע. אדרבא, הוא רצה לאחד ולקרב באמצעות הפצת שמחה, אסתטיקה צבעונית, איזון, תנועה והרמוניה. רבים לא השכילו לראות זאת בזמנו; ורק בדיעבד הריקוד התקבל כאות הוקרה לחיים וכקריאת שמחה.
נתן.
חפשו את Art in a Blink
Comments