Search results

הצייר ז'ורז' דה לה טור (Georges de la Tour) נולד ב-1593 למשפחת אופים ליד העיר מץ שבחבל לורן. תקופת הכשרתו מעורפלת אך מסופר שבזמנו נהגו ציירים צעירים להגיע לרומא כדי להתקדם מקצועית. מניחים שגם דה לה טור הגיע לרומא ושם נחשף ליצירות של קרוואג'ו (Caravaggio) ומהן קיבל השראה לשימוש בטכניקת הקיארוסקורו (הדגשת האור והצל). אך יש שמסתייגים מכך וטוענים שדה לה טור מעולם לא ביקר ברומא וכי השימוש בהצללה שדלה לכאורה מקרוואג'ו נעשה בהשפעתם של אומני ארצות השפלה גריט ("גרארד") ואן הונתורסט (Gerhard van honthorst), והנדריק טרברוגן (Hendrick Terbrugghen), שציירו בהשפעת קרוואג'ו ופעלו באוטרכט במאה ה-17. דה לה טור זכה להצלחה בתקופתו אבל נשכח לחלוטין אחרי מותו, אולי מפני שלא חתם על יצירות רבות שעשה. הוא התגלה מחדש במאה ה-20 בזכות היסטוריון האמנות הגרמני הרמן ווס שהצליח לייחס לו בשנת 1915 שתי יצירות שהיו תלויות במוזיאון לאמנויות יפות בעיר ננט שבצרפת. הבשורה התפשטה כאש בשדה קוצים וב-1934 נפתחה תערוכה לכבוד דה לה טור באורנז'רי שבפריס שהציג 13 מיצירותיו. למרות שמיחסים לדה לה טור בערך 50 יצירות, רק שלושים מיוחסות לו בוודאות כיום. בין יצירותיו הידועות, ישנה סדרת "סצינות בשעות היום" שנעשתה בין 1620-1640, לכאורה בהשראת קרוואג'ו, אם לשפוט לפי הדמיון בין משחקי האור והצל, במחוות ובאסתטיקה הכללית. אחד מציוריו המפורסמים בסדרה הוא "הרמאי (ואס היהלום)". ביצירה "הרמאי" מתוארות ארבע דמויות מסביב לשולחן שמשחקות משחק "פרים" (שמזכיר פוקר). מימין, צעיר מגונדר סוקר את הקלפים שבידו. הוא מבודד ואינו לוקח חלק במשחקי המבטים בין שאר הדמויות. בסטייה קלה ממרכז היצירה, אשה (קורטיזנה), מפנה את עינינו במחוות יד לשחקן השלישי משמאל ששולף בין הצללים אס יהלום מאחורי גבו. בינו ובין הקורטיזנה, עומדת אמה ומוזגת יין. הצעיר מימין אולי כבר מבוסם, הוא מרוכז בקורטיזנה (כנראה במחשוף עם הגזרה המרובעת שלה). הוא לא מבין שהרמאי משמאל עומד להפיל אותו בפח. היצירה מדגישה את הפשטת הגופים לצורות גיאומטריות, את הקומפוזיציה הייחודית והנושא ההיתולי - לא בכדי זכתה למקום של כבוד במורשת האמנותית של צרפת, ודה לה טור לתהילה מחודשת והתעניינות רבה גם בקרב האמנים הגדולים ביותר של המאה ה-20. נתן. בתמונה: ז'ורז' דה לה טור, הרמאי (ואס היהלום), שמן על בד, 106x146 ס"מ, מוזיאון הלובר. #thecheatwiththeaceofdiamonds #דהלהטור #אמנותכהרףעין #הרמאי #זורזדהלהטור #אמנותכהרףעין #georgesdelatour #delatour #letricheur #artinablink

מגדלנה כרמן פרידה קאלו קאלדרון נולדה (Magdalena Carmen Frida Kahlo y Calderón) ב־6 ביוני 1907. האומנית טענה מאוחר יותר שנולדה ב־6 ביולי 1910 כדי שהתאריך יתאם לתקופה בה פרצה המהפכה המקסיקנית. מומחים האמינו שהיא נולדה עם שדרה שסועה (ספינה ביפידה). בגיל שש לקתה בפוליו שאילץ אותה להישאר בביתה חודשים מספר, הרחק מבני גילה. בצל אותה ילדות בודדה, חלמה פרידה קאלו המופנמת להיות רופאה. כשהייתה בת 18 עברה תאונת דרכים קשה כשהאוטובוס שהסיע אותה מהלימודים הביתה התנגש ברכבת קלה וקורת ברזל שיצאה מהמקום חדרה את גופה. היא ניצלה אך סבלה משברים באגן, בצלעות ברגלים ובעצם הבריח. אחרי חודשים של החלמה השיקום, ניסתה לשוב לשגרת חייה אך סבלה מכאבי גב עזים. בדיקות רפואיות קבעו שחוליות בגבה זזו ממקומן והיה עליה ללבוש מחוך מגבס שריתק אותה למיטת חוליה. חייה לא שבו לסדרם וחלומה להיות רופאה התנפץ. אולם הוריה עודדו אותה לצייר במהלך השיקום ופתחו בפניה דלת חדשה: אל האומנות. את כאבה תיארה פרידה בדיוקנאות העצמיים הרבים שציירה. היא רמזה בהם על מצבים אישיים שחוותה, על מחלתה, על התאונה אך גם על סוגיות חברתיות-תרבותיות. היא תיארה עצמה בדרך כלל בארשת חמורת סבר ולעיתים מזילה דמעה. לא פעם הופיעה עם גבה מחוברת וצל של שפם. אולם למעט צילום אחד בו היא נראית מחייכת, פניה תמיד היו קפואות - אולי מפני שלא אהבה את השיניים שלה והעדיפה להסתיר אותן. חרף הבעתה הסתומה, ציוריה עשויים לרמוז דווקא על ייסורים המסבירים נוכחות של איברים אנטומיים מפוזרים על פני הבד. דמותה בלטה פעמים רבות על רקע מופשט. פעמים אחרות הופיעו בציור חיות למיניהן או עלווה סבוכה. האומנית הפילה לא פעם בעקבות תאונת הדרכים הקשה שעברה והרבתה לייצג זאת ביצירתה לצד הכאבים שהיו מנת חלקה: אלו מגולמים בדם, עצמות, במחוך האורטופדי שלה וכיוצא בזה. ביצירה "עמוד השדרה המנופץ" (1944) תיארה פרידה את עצמה על-פני נוף צחיח. פלג גופה העליון הוקף ברצועות מתכת המכוסות בבד בכדי למנוע מגופה להתעוות. שבריריותה מודגשת על-ידי עמוד השדרה הסדוק שלה. למרות הדמועות הזולגות על פניה, אין זה בהכרח במפגן של צער אולי דווקא של כוח. מבטה המתריס מפלח את הקהל הצופה. אולי זו דווקא אותה נחושה שאפשרה לפרידה קאלו להמשיך לצייר, גם ברגעים הכואבים ביותר. ציוריה של פרידה קאלו הושפעו גם ממסעותיה בארצות הברית, מזרם הסוריאליזם, מעבודתו של זיגמונד פרויד, מציוריו של פיטר ברויגל והירונימוס בוש או מסגנונו של אנרי רוסו (המוכס). אך היא סירבה להשתייך לתנועה אומנותית באשר היא והעדיפה לתת ביטוי ללאום שלה ולאישיותה ביצירתה. פרידה קאלו הציגה את עבודותיה בתערוכה מסודרת וגדולה פעם אחת בלבד - בגלריית ז׳וליין לוי בניו יורק בין ה־1 וה־15 בנובמבר 1938. הגלריה פעלה בין 1931 ל־1949 במנהטן והיוותה במה פורת ליצירה הסוריאליסטית, לצילום ולקולנוע ניסיוני. הציגו בה בין השאר ג׳אקומטי, מגריט, מאן ריי וארשיל גורקי. למרות המגבלות והכאבים שליוו אותה כל השנים, שחתה פרידה קאלו נגד הזרם. היא הייתה ביסקסואלית ויוחסו לה מערכות יחסים עם הזמרת ז׳וזפין בייקר ואפילו עם טרוצקי. השילוב הסגנוני שייחד אותה, קידם את יצירתה ואורח חייה המיוחד לצד סיפור חייה הטראגי, מותה בגיל 47 ואורח חייה הבלתי מתפשר הפכו אותה לאיקונה ולשם מהדהד ופורץ דרך בעולם האומנות. נתן. תמונה א': פרידה קאלו, 1932 תמונה ב':פרידה קאלו, 1919 תמונה ג': פרידה קאלו, עמוד השדרה המנופץ, 1944, שמן על לוח, 43x33 ס"מ, אוסף דולורס אולמדו, מקסיקו סיטי. תמונה ד':פרידה קאלו, דיוקן עצמי עם קוף ותוכי, 1934, שמן על לוח, 43x65 ס"מ, אוסף דולורס אולמדו, מקסיקו סיטי. (Es) Acte de naissance de Frida Kahlo : http://www.rcivil.cdmx.gob.mx/museo-media/FRIDA_KAHLO_Nacimineto.pdf Gardou, Charles. « Frida Kahlo : de la douleur de vivre à la fièvre de peindre ». Reliance 4/2005 (no 18) : 118-131. http://esciencenews.com/articles/2012/04/23/a.new.diagnosis.frida.kahlos.infertility Herrera, Hayden. Frida, biographie de Frida Kahlo. (trad. de l'anglais par Philippe Beaudoin). Paris : Librairie générale française, 2003. https://artsandculture.google.com/story/EQICSfueb1ivJQ?hl=fr https://www.youtube.com/watch?v=onqgd8HOANE #פרידהקאלו #אומנית #אמנותכהרףעין #frida #fridakahlo #אומנותכהרףעין #womanartist #artinablink #פרידה #mexican

כדי להתקרב לאמת ככל האפשר, אני מפשט את הכול עד שאגיע לתמצית העצמים... הצייר ההולנדי פיט מונדריאן (Piet Mondrian) היה בין הראשונים שפרצו את גבולות הצורה. למרות שחונך במסורת ציוריי הנוף ההולנדיים, האומנות העכשווית הייתה מושא תשוקתו. כבר בתחילת המאה ה-20 חיפש מונדריאן דרך שונה לבטא מושגים אסתטיים. אחרי שנחשף באמסטרדם, ב-1911 לעבודותיהם של בראק ופיקאסו החליט לנסוע לפריז ב-1912 כדי לצעוד בשביל הקוביזם, האומנות החדשה והמקורית ביותר שראה מימיו. בשובו לאמסטרדם ב-1915 בעקבות מותו של אביו, פגש מונדריאן את הצייר בארט ואן דר לק (Bart van der Leck). יחד המציאו השניים שפה חזותית חדשה וגיששו את דרכם לצורת הפשטה חדשה. ואן דר לק הראה למונדריאן כיצד שימוש בצבעי היסוד (אדום צהוב וכחול) מאפשר הפקת יצירות חדות יותר, ואט אט מונדריאן, שהתחקה אחרי הטבע, התרחק מהנוף לטובת הדגשת צבעי היסוד והקווים. ב-1917 נוסדה בהולנד תנועת דה סטיל, על-ידי האומן האדריכל תאו ון-דוסבורך. החוג כלל אומנים, סופרים, פסלים ומשוררים שקידמו רעיון של סביבת חיים חדשה באמצעות האומנות המופשטת. מונדריאן מצא איתם שפה משותפת, הוא התאים את הקוביזם שבבסיס השראתו אליהם ונהיה לאחד מנציגיה הבולטים של התנועה. בעוד שדה סטיל עיגנה את עקרונותיה בתיאוריות של מונדריאן על שימוש בצבעים וצורות טהורות. החיפוש הבלתי פוסק של מונדריאן אחר ההפשטה הוביל אותו ליצירה טהורה מצורות שהדגישה את הקו וצבעי היסוד – כך נולדה סדרת 'הקומפוזיציות' המזוהה עמו. 'הקומפוזיציות' הראשונות עוגנו במציאות והצבע חיפה על ביטול העקומות. אך עם התגברות תהליך ההפשטה, אלו כבר היו חפות מצבע שב-1930. אחרי מלחמת העולם הראשונה, שב מונדריאן לפריז והשתקע בה, אך נמלט ללונדון עם עליית הנאציזם, ומשם למעונו האחרון, ניו יורק: העיר הגאומטרית. אומנותו של מונדריאן ידעה שינויים צורניים וצבעוניים לאורך חייו והייתה אבן דרך בהפשטה. גם אחרי מותו, יצירתו של פיט מונדריאן ממשיכה להוות השראה לרבים, הן בעולם הציור והן בעולם העיצוב. נתן. תמונה א': פיט מונדריאן, קומפוזיציה באדום, צהוב, כחול ושחור, 1921, שמן על בד, 59.5x59.5 ס"מ, המוזיאון לתולדות האומנות של האג. תמונה ב': פיט מונדריאן, 1942, Broadway BoogieWoogie, שמן על בד, מומ"א. https://www.youtube.com/watch?v=AHLkcgsnbJQ Janssen, Hans et Joop M. Joosten. Mondrian, de 1892 à 1914. Les chemins de l'abstraction. Paris, Réunion des musées nationaux, musée d'Orsay, 2002. #mondrian #אמנותכהרףעין #מופשט #abstract #אומנותכהרףעין #pietmondrian #artinablink #פיטמנדריאן #קומפוזיציה #מונדריאן

האומנות ליוותה אותי עוד בזיכרוני הראשון... דבּורה כהן, ילידת פריז ממוצא מרוקאי דלתה השראה רבה מאומנות המזרח, שנודעה בפסיפסים העשירים, בציורים ובצבעים החמים שלה. מקורות השראה נוספים ליצירתה נקשרו בתצפית שערכה על מרכיבים מעולם הטבע והחי, אך גם מזיקתה לציירים ולפסלים מן המאה ה-19 והמאה ה-20. אחרי תקופה ממושכת בה היה הציור מוקד פעילותה העיקרי, היא מתמסרת כיום לקרמיקה, ולטרקוטה צבועה ומצופה באמייל. יצירתה תיבת נוח (יוני 2019) התהוותה עם השנים. התיבה מכילה 34 דמויות טרקוטה מצוירות ומצופות באמייל. אורכה כ-61 ס"מ, רוחבה 21 ס"מ וגובהה 34 ס"מ. בתחתית קירות רוחביים מחימר תומכים ומחזקים את המבנה. בעלי החיים בתיבה משקפים את המציאות שרואה האומנית ברוחה. מעין קריצה ליצירות גדולות ממדים שפיסלה בעבר. ביצירה, נתנה דבּורה לדמיונה מרחב תנועה בלתי מוגבל: מופיעות שתי דמויות מקראיות אך גם חיות מחמד יקרות לליבה: כלב וחתול, ושועל שפילס את דרכו היישר מסיפור ילדים. אפילו נגיעה קלה של הומור (סוריקטה לוחשת באוזנה של בת לווייתה). הדיוק בפרטים הקטנים ביותר והמגוון הצבעוני הרחב הם החותם של דבּורה כהן. עיצוב ופיסול התיבה דרש ריכוז רב, עין חדה לפרטים הקטנים ויכולת לדיוק שמאפיינת את יצירתה הענפה והגדלה של האומנית. נתן. ליצירות נוספות, עקבו אחרי האינסטגרם של דבּורה: deboceram@ #thearch #אמנותכהרףעין #דבורהכהן #ceramics #אומנותכהרףעין #deborahcohen #artinablink #חיות #פיסול #תיבתנוח

אנדי וורהול העלה על נס עולם של זוהר ותהילה אמריקאי והדגיש את המורכבות האפלה שלו. וורהול הוא תוצר של תקופתו. הוא נולד ב-1928 למשפחת מהגרים בפיטסבורג שפנסילבניה. ב-1949, עבר לניו יורק, נרשם ללימודי איור במכון הטכנולוגי של קרנגי ונהיה למאייר פרסומות מצליח. עוד בשנות ה-50 השתמש וורהול בתהליך הדפס הרשת שאפשר הטבעת צבע על משטח (רשת אטומה באזורים נבחרים) וממנו לשכפל את המודל הצבעוני על-פני משטחים שונים. כשרונו וקידומו העצמי של האומן האמריקאי הביאו לכך שבראשית שנות ה-60, היה לאחד השמות הבולטים באומנות הפופ-ארט. ב-1962 ערך וורהול את תערוכת האומנות הראשונה שלו בלוס אנג'לס - 32 תמונות של קופסאות מרק 'קמפבל'. דרכו כאומן החלה להיסלל. כבר בתחילת שנות ה-60 נהיה וורהול לאחד השמות הבולטים באומנות הפופ-ארט. זרם שביטא את מחאתם של אומנים רבים נגד השתלטות האקספרסיוניזם המופשט (שהוצג על ידי אומנים כמו ג'קסון פולוק מארק רותקו וכדומה) על המרחב הציבורי והאומנותי. אומני הפופ-ארט פילסו את דרכם, תחילה בניו יורק ומאוחר יותר בשאר העולם. כשרונו וקידומו העצמי של וורהול הביאו לכך שבראשית שנות ה-60, היה לאחד השמות הבולטים באומנות הפופ-ארט. ב-1962 ערך אנדי וורהול את תערוכת האומנות הראשונה שלו בלוס אנג'לס - 32 תמונות של פחיות המרק של חברת 'קמפבל'. דרכו כאומן החלה להיסלל. כבר בתחילת שנות ה-60 נהיה וורהול לאחד השמות הבולטים באומנות הפופ-ארט. זרם שביטא את מחאתם של אומנים רבים נגד השתלטות האקספרסיוניזם המופשט (שהוצג על ידי אומנים כמו ג'קסון פולוק מארק רותקו וכדומה) על המרחב הציבורי והאומנותי. אומני הפופ-ארט פילסו את דרכם, תחילה בניו יורק ומאוחר יותר בשאר העולם. דפס צבעים בצורה ידנית וכך והשיב ליצירה מידת מה של ייחודיות. התוצר הסופי היה שונה עשרות מונים מהתמונות הזוהרות נטולות הרבב שבכתבי-העת. את הדפסים הראשונים של מרילין מונרו הדפיס וצייר וורהול מספר שבועות אחרי מותה של השחקנית באוגוסט 1962. הוא הוקסם מתהילה, מעולם הזוהר, ומיופיין של שחקניות הוליווד, ויצר את דיפטיך מרילין (הסדרה הראשונה) בהשראת צילומים של מונרו שצילם ג'ין קורמן לקידום סרטה של מונרו, ניאגרה (1953). נשנות דמותה המחוספסת של מונרו בהדפס אינסופי ניפץ כביכול את סמל התרבות שגילמה. אך למעשה, כל שעשו ההדפסים היה להחליף סמל תרבות אחד באחר - הם תפסו את מקומה של מונרו והציפו את המרחב הציבורי כמו נהר של נמלים. וורהול אימץ תדמית של אדם קצת אדיש ומנותק, אך ידע הייטב כיצד לקדם את עצמו ואת רעיונותיו. כדמות תקשורתית, הוא מילא תפקיד משמעותי בסלילת דרכים ותפיסות חדשות בעולם האומנות. לאורך הקריירה הענפה שלו, הוא יצר קרוב לשמונה מאות תמונות שהודפסו על נייר. הדפסי הרשת שלו הנציחו את פולחן הבנאליות של חברת צריכה שנשבתה בשגשוגה ובהצלחתה החומרית. השפעתו הייתה גדולה כל-כך עד שגם בימינו מסמלים ההדפסים, ובאופן רחב יותר, דמותו של וורהול, את הגבול המטושטש בין עולם האומנות לחברה הצרכנית. נתן. תמונה א': אנדי וורהול, דיפטיך מרילין, 1962, הדפס רשת ואקריליק על בד, 2054×1448×20 מ"מ, הטייט, לונדון. תמונה ב': אנדי וורהול, פחיות המרק של חברת קמפבל, 1962, מומ"א, ניו יורק. תמונה ג': אנדי וורהול, מרילין מונרו, 1967. תמונה ד': דיוקן של האומן. (https://www.youtube.com/watch?v=8G5SiIm_noY https://www.youtube.com/watch?v=OtyWDRUB6ZQ Tout sur l'art, Panorama des mouvements et des chefs-d'oeuvre. Paris : Flammarion, 2016. https://www.tate.org.uk/art/artworks/warhol-marilyn-diptych-t03093 #אנדיוורהול #הדפסרשת #אמנותכהרףעין #warhol #andywarhol #וורהול #marilynmonroe #artinablink #מרילין #מריליןמונרו #צריכה #תרבות #פופראט #popart #אומנות #screenprint

אלמלא המצב הקשה אליו נקלעה המדינה והעולם עם פרוץ הקורונה, קרוב לוודאי שלא הייתי שומע על הקריקטוריסט האיטלקי וולטר מולינו (Walter Molino) שנשכח בנבכי הזמן. מולינו (1915-1997) היה מאייר מוכשר שמעולם לא הפסיק ליצור ולצייר עד סוף ימיו. בין 1940-1939 אייר בכתב העת לילדים: ל'אודאס (L’audace) את שני הפרקים הראשונים של הקומיקס Virus, il mago della foresta morta. ב-1941 נהיה למאייר הכריכה הרשמי של כתב-העת 'לה דומניקה דל קוריירה' (La domenica del corriere) שפורסם באיטליה בין 1899-1989. באחת הכריכות שאייר מולינו לכתב-העת ב-1962, הציג סצנה מסקרנת שזכתה לכינוי: "החיים בשנת 2022". הציור מתאר עיר כביכול בת זמננו ובה דמויות מבודדות, מתניידות בכמוסות ממונעות מזכוכית! רבים ברשת השתכנעו שהמאייר האיטלקי חזה את נזקי הקורונה ודרכי ההתמודדות עם הנגיף: שמירת המרחק והתבודדות של נוסעים ברכבים שקופים - 58 שנים לפני פרוץ הקורונה. הציור של מולינו אכן מקורי אך ייחסו לו כוונות שגויות: הוא לא התייחס כלל למגפה כזאת או אחרת. כשפורסמה הכריכה ב-16 בדצמבר 1962 כתוסף השבועי המאויר ל"קוריירה דלה סרה" הופיע אותו הציור בגב כתב-העת ואילו על-גבי הכריכה צייר מולינו נוף עירוני דומה ובמרכזו גבר עייף ומרוט עצבים שמטפס על גגות המכוניות וצועד עליהן כשנעל אחת בידו. המלל שעל הכריכה התייחס ל'אירוע מטלטל' שארע בניו יורק: שיבושי התנועה הכבדים ('הפקקים') בעיר, בעקבותיהם יצא הדוור ג'ורג' א. קומפטון ממכוניתו בתסכול גובר וטיפס על גגות הרכבים כדי להיחלץ מנהר המכוניות הדומם. אותה המצוקה שתיאר מולינו התכתבה עם גב כתב-העת בציור הכמוסות השקופות הממונעות. וולטר מולינו דמיין את מראה הרחוב כפי שעשה בעמוד הראשון ופיתח אותו: דרך מקורית לפתור את בעיית עומסי התנועה בכבישים: לא עוד מכוניות מגושמות, אלא מושבים בודדים זעירים שתופסים מעט מקום. שנת 2022 לא מוזכרת במפורש, אך זה לא מנע מרבים לראות בציור נבואת זעם - אם כי ההקשר לדימוי שעל הכריכה ברור: פתרון לבעיות התחבורה והתנועה בכבישים בעתיד הלא כל-כך רחוק (מותר לחלום!). נתן. בתמונה: וולטר מולינו, החיים בשנת 2022, 1962, לה דומניקה דל קוריירה, שנה מס' 64. https://www.queryonline.it/2020/05/16/la-non-profezia-di-walter-molino-sulla-pandemia/?fbclid=IwAR0UIQ40FNojWUKXm-V1T8_cZBcjyKlR3SYn_2hinooZw1w73QkXXgauD4U #וולטרמולינו #קורונה #קונספירציה #molino #waltermolino #אומנותכהרףעין #comix #artinablink #פרידה #ladomenicadelcorriere #תחבורה #traffic #cars #italiy #איטליה #עיתון #magazines

כמו אביו האומן, התחיל ג'וזפה ארצ'ימבולדו (Giuseppe Arcimboldo) את דרכו המקצועית בעולם האומנות בראשית המאה ה-16, בגיל 21 כמעצב חלונות מסכית (ויטראז'ים) וציורי קיר בקתדרלות מקומיות. שמו צעד לפניו וב־1562 נקרא לפראג אל חצרו של קיסר האימפריה הקדושה, פרדיננד הראשון (Ferdinand I), וקיבל את תפקיד צייר הדיוקנאות הרשמי של המשפחה הקיסרית. מיוחסים לארצ'ימבולדו מספר דיוקנאות של המשפחה, וביניהם דיוקן קלאסי משנת 1563 של בנו של פרדיננד, מקסימיליאן השני מבית הבסבורג ומשפחתו. אולם ציוריו הידועים ביותר של ארצ'ימבולדו הם הדיוקנאות המורכבים (פרצופים העשויים מפירות, צמחיה, וחפצים שונים). בניגוד לדיוקנאות הפשוטים, שחלקם הגדול לא שרד או זוהה באופן המניח את הדעת, הפרצופים המורכבים עשויים להוות עדות ממשית לעבודתו של הצייר האיטלקי בחצר הקיסר: דיוקן הקיץ למשל חתום בשמו של האומן והתאריך - 1563 מופיע בגב הציור. ארבע העונות (1563) וארבעת היסודות (1566) הם הדיוקנאות המורכבים הראשונים עליהם עבד ארצ'ימבולדו. היצירות זכו להצלחה גדולה וארבע העונות אפילו ניתנו במתנה לבנו ויורשו של פרדיננד, הקיסר מקסימיליאן השני ב-1569. ארבע העונות מתארות את התבגרותו ההדרגתית של עלם מ'אביב חיו' עד לקמילתו 'בחורף'. סדרת ארבעת היסודות (אדמה, אוויר, מים, ואש) השלימה את ארבע העונות כביכול וניתנה גם היא כמחווה לקיסר מקסימיליאן השני. כראיה לקשר בין שתי הסדרות: ארבע העונות משולות לגברים וארבעת היסודות לנשים. כמו כן, שיר של המשורר ג'ובאני בטיסטה פונטאו, שצורף לציורים, תיאר את הקשר בין העונות ליסודות: "הקיץ חם ויבש כמו האש. החורף קר ולח כמו המים. האוויר והאביב שניהם חמים ולחים, והסתיו והאדמה קרים ויבשים." עבודותיו של ארצ'ימבולדו נודעו במקוריותן כבר בתקופתו. וכשאוגוסט הראשון, הנסיך הבוחר מסקסוניה, נסע לווינה בשנות ה-70 של המאה ה-16, קיבל במתנה מהקיסר מקסימיליאן השני עותק של ארבע העונות ובו הסמלים המונרכיים שלו (הדיוקנאות אף מעוטרים במסגרת פרחונית שנעדרה מהיצירות המקוריות ונוספה ככל הנראה במאה ה-17). ארבעת העותקים שקיבל אוגוסט הראשון תלויים בלובר. אך מתוך ארבע היצירות המקוריות נותרו רק ”הקיץ” ”והחורף,” שתלויים כיום בקונסטהיסטורישס מיוזיאום בווינה. נתן. בתמונה א': ג'וזפה ארצ'ימבולדו, הקיץ, 1563, שמן על עץ, 51x67 ס”מ, קונסטהיסטורישס מיוזיאום, וינה. בתמונה ב': ג'וזפה ארצ'ימבולדו, החורף, 1563, שמן על עץ, 50x66.6 ס”מ, קונסטהיסטורישס מיוזיאום, וינה. בתמונה ג': ג'וזפה ארצ'ימבולדו, האש, 1566, שמן על עץ, 51x66.5 ס”מ, קונסטהיסטורישס מיוזיאום, וינה. Arcimboldo : Visual Jokes, Natural History, and Still-Life Painting. Chicago: University of Chicago Press, 2010. Catalogue de l'exposition Arcimboldo au musée du Luxembourg, du 15 septembre 2007 au 13 janvier 2008. #fruits #אמנותכהרףעין #ירקות #maximilianII #arcimboldo #אומנותכהרףעין #giuseppearcimboldo #דיוקן #renaissance #artinablink #portrait #ארצימבולדו #פורטרט #vegetables #emperor #funnyportraits

1900 - פבלו פיקאסו וידידו הצייר קרלוס קסג'מאס (Carlos Casagemas) הגיעו ברכבת לפריז. השניים הכירו שנתיים קודם לכן במסגרת לימודי אומנות בברצלונה, וחלקו דירה בשכונת מונמארטר שבפריז. מאולם מהר התדרדר מצבו הנפשי השביר של קסג'מאס. הצעיר התאהב בעלמה בשם ז'רמן (Jermaine) שדגמנה לאומנים שונים בעיר. קסג'מאס הבין שלא יזכה בז'רמן ולבו נשבר. ב־17 בפברואר 1901, הגיע לבית קפה בו הייתה הצעירה, ירה בה באקדח, פצע אותה והתאבד. פיקאסו שהיה אז בברצלונה ושמע את הבשורה על מות חברו, צייר לזכרו שלושה דיוקנאות שלו. רק ב-1965 חשף פיקאסו את הדיוקנאות בפני הציבור והעיד כי המחשבה על מות חברו עוררה בו את הרצון להתחיל לצייר בכחול. התקופה הכחולה (The Blue Period) של פיקאסו נעה בין 1901-1904. את היצירה ”החיים” צייר ב־1903 בברצלונה אחרי רישומי ההכנה רבים. בתחילה, רצה לצייר את דמות הגבר בתווי פניו שלו אך בסוף תיאר אותו כקסג'מאס ואת הצעירה כמו ז'רמן. נדמה שהגבר מסמן משהו בידו השמאלית ומצביע על האשה מימין, האם מדובר באזהרה מן העתיד לבוא? אם הצעירה היא אכן ז'רמן, ידו של קסג'מאס שמצביעה על הילד שבזרועותיה של האשה מימין עשויה לסמל את הכמיהה לילד שלעולם יבוא לעולם? שני הרישומים שעל הקיר עשויים להעיד כי הדמויות ניצבות בבית המלאכה של האומן. הציור התחתון מציג אשה שפופה, עצובה ומכונסת בעצמה. העליון מציג זוג אוהבים אבלים שמתנחמים זה בזרועותיה של זו. לצבע הכחול ביצירה מספר משמעויות: הוא עשוי להביע את צערו של פיקאסו על מותו של קסג׳מאס, או אולי לחצוץ בין המציאות הקשה לבין חייו, כחול הוא צבע מלנכולי, אולי נוסטלגי. בבדיקות רדיוסקופיה שערכו ליצירה ב־1978, התגלה כי פיקאסו צייר את "החיים" על-פני ציור אחר בשם ”הרגעים האחרונים" שהוצג ביריד העולמי בפריז בשנת 1900. לא פעם בתחילת דרכו, נאלץ פיקאסו להשתמש באותו הבד לשני ציורים שונים מפאת מצבו הכלכלי הקשה. אולם המעשה טומן בחובו גם משמעות סמלית: בכיסוי יצירתו הראשונה שכבר זכתה להכרה, הציג פיקאסו בציור החיים ניסיון להשתחרר מן העבר ולפתוח דף חדש חייו, ויצירתו מסמלת שיא אומנותי וסוגרת את הפרק הראשון של חייו בפריז... נתן. בתמונה: פבלו פיקאסו, החיים ('לה וי'), 1903, שמן על בד, 196.5x129.2 ס"מ, המוזיאון לאומנות של קליבלנד. Wattenmaker, Richard J.; Distel, Anne, et al. (1993). Great French Paintings from the Barnes Foundation. New York: Alfred A. Knopf. Calosse, J.P. Picasso. Parkstone International. 2011 Le grand Palais - https://www.youtube.com/watch?v=I44iCgMpbWc #התקופההכחולה #פיקאסו #פבלופיקאסו #צרפת #ציור #אומנות #החיים #אומנותכהרףעין #artinablink #laperiodebleue #picasso #pablopicasso #painting #theblueperiod

נציג האר-נובו אלפונס מוּכָה (Alphonse Mucha), נודע בימינו כמעצב פרסומות מסוגננות. אולם לצד פועלו כמעצב הוא גם היה פסל. את יצירתו הידועה "הטבע" פיסל לצד הצורף אוגוסט סס כאשר יצק ברונזה לתוך דגם שבנה מראש. התהליך היה יקר ולא היה לאדם במעמדו די כסף למימון התהליך אלמלא אירוע ששינה את חייו... ב-1894 כשעבד כמעצב בבית-דפוס, נשאל אם יוכל לעצב כרזה לקראת ההצגה גיסמונדה בה כיכבה השחקנית הנודעת שרה ברנאר (Sarah Bernhardt). כשברנאר ראתה את הכרזה, היא התלהבה כל-כך עד שרצה למוּכָה, כמעט חיבקה אותו ואמרה לו: מר מוּכָה, הפכת אותי לבת אלמוות! וגורלו השתנה לעד. השחקנית ביקשה ממנו לעצב לה תפאורות, כרזות, תכשטים והחשיפה לה זכה מוּכָה הייתה גדולה. שיתוף הפעולה בין השניים היה פורה כל-כך עד שסברו שאת ההשראה לפסל ”הטבע” קיבל מוּכָה משרה ברנאר. אבל הפסל לא מזכיר אותה. אולי מוּכָה שאב השראה מהרקדנית הצרפתיה קלאו דה מרוד שנהייתה לאיקונה בתקופת 'הבל אפוק' (La belle époque)? אם כי מלבד תמונות של קלאו דה מרוד, לא קיים שום מסמך ארכיוני בנושא. דעה אחרת גורסת שאולי קיבל השראה מכרזות שעליהן עבד לפני כן, כמו "הזודיאק". במהלך היריד העולמי של שנת 1900, הציג מוּכָה את פסל "הטבע" בדוכן בוסניה והרצגובינה וזכה להצלחה עצומה. היריד נמשך 212 ימים והגיעו אליו כ־50 מיליון מבקרים - יותר ממספר התושבים בצרפת, אז. מוּכָה הציג את הפסל ביריד העולמי בשנת 1902 פעם נוספת לפני שהיצירה ירדה לתהום הנשיה. הפסל התגלה שוב בשנות ה-70 והוחזרה עטרה ליושנה. הטבע נהיה סמל של ”הבל אפוק”, ולדברי ארתור מוּכָה (נכדו של האומן) הפסל מגלם את האר-נובו, הוא ביטוי תלת ממדי למה שנראה עד אז על פני משטח. נתן. בתמונה א': אלפונס מוּכָה, פרי, 1896, הדפס, 66.2x44.4 ס"מ, אוסף פרטי. בתמונה ב': אלפונס מוכה, הטבע, 1899, יציקת ברונזה ועיטורי מלכיט, 116.5x24x27 ס"מ, אוסף המוזאונים המלכותיים לאומנויות היפות של בלגיה, בלגיה. בתמונה ג': אלפונס מוכה, הטבע (דגם ממוזיאון ויסבאדן), גרמניה. https://www.youtube.com/watch?v=2HhfRArv35U https://www.youtube.com/watch?v=LoNmYq8hYog #nature #אמנותכהרףעין #הטבע #אלפונסמוכה #alphonsemucha #אומנותכהרףעין #mucha #fruit #artnouveau #artinablink #ציור #פיסול #ארנובו #מוכה

דייגו רודריגס דה סילבה אי ולאסקס (Diego Rodríguez de Silva y Velázquez) היה צייר ספרדי שפעל בחצרו של פליפה הרביעי מלך ספרד (Philip IV ). כבר בגיל 28 קיבל ולאסקס את התפקיד הבכיר של צייר החצר של המלך: במסגרת תפקידו (לצד תפקידיו הניהוליים השונים בחצר) צייר את דיוקנאותיו של המלך ושל בני המלוכה, ועבד על יצירות רבות שעיטרו את קירות הארמון. 1651 - כשכבר היה מבוסס, עבד ולאסקס על סדרת דיוקנאות מרשימה של בתו הצעירה של המלך, מריה תרסה נסיכת ספרד, אז בת 14. הואיל ויועדה להיות נסיכה, רבים היו המחזרים שביקשו לקבל עותק של דיוקנה. אחד אף נשלח ללואי הארבעה-עשר, מלך השמש שגם נשא אותה לאשה כעבוג תשע שנים במסגרת הסכם שלום שחתם יריבות בת שני עשורים בין ממלכות צרפת וספרד. שלושה דיוקנאות של הנסיכה הצעירה מפוזרים כיום ברחבי העולם: האחד בגודל טבעי (וככל הנראה הראשון שגם נעשה על-ידי האומן לבדו) תלוי במוזיאון לתולדות האומנות (Kunsthistorisches) שבווינה. השני בלובר שבפריז, ואילו השלישי עומד במטרופוליטן מיוזיאום שבניו יורק. בשלושתם נראות פניה של הנסיכה חמורות סבר ובכולם היא חובשת פאה נכרית מפוארת. הפאה הספרדית הייתה פריט אופנתי שכיח שעוטר לעיתים קרובות באביזרים שונים ונכלל בדיוקנאות הרשמיים של בני המלוכה במסגרת בריתות נישואין. מספר הבדלים בין הדיוקנאות בולטים לעין לרבות המידות שלהם. בדיוקן שפריז, מעוטרת הפאה בנוצות, קשתות ורודות ותכשיטים בולטים על רקע קפלי הווילון הירוק. בדיוקן שבניו יורק, היא מעוטרת בסיכות ובסרטים דמויי פרפר. הפאה הפיחה השראה ככל הנראה בעוזריו של ולאסקס ושמשה להם כדוגמה לעיצוב שאר הדיוקנאות של הנסיכה מריה תרסה. ולאסקס נחשב בימינו לאחד הציירים הגדולים באומנות המערבית והספרדית בפרט. אולם ההכרה הבין לאומית ביכולותיו הגיעה רק בשלב מאוחר. עד לתחילת המאה ה-19 שמו כמעט שלא הוזכר מחוץ לספרד, ולעיתים נדירות נמנה בין ציירי הדיוקנאות הגדולים. השפעתו נחלשה אחרי מותו ובצרפת של המאה ה-18 הוא נתפס כצייר מדרגה שנייה שנודע רק בקרב חוקרים וחובבי ציור - אולי מפני שרוב עבודותיו נעשו בחסות מלך ספרד ולא די הונגשו לקהל? נתן. בתמונה א': דייגו ולאסקס, מריה תרסה נסיכת ספרד, 1651-1654 שמן על בד, 34.3x40 ס"מ, המטרופוליטן מיוזאום, ניו יורק. בתמונה ב': דייגו ולאסקס, מריה תרסה נסיכת ספרד, 1652-1653 שמן על בד, 150.5x123.8 ס"מ, הקונסטהיסטורישס מוזיאום, וינה. בתמונה ג': דייגו ולאסקס, מריה תרסה נסיכת ספרד, 1654 (בערך) שמן על בד, 71x60 ס"מ, הלובר, פריז. José María Azcárate, Velázquez (Los Genios de la Pintura Española), Madrid, SARPE, 1990 Jean-Louis Augé, « La facture de Vélasquez », Dossier de l'art, no 63 « Vélasquez »,‎ décembre 1999, p. 99. https://www.metmuseum.org/art/collection/search/437870 https://www.louvre.fr/oeuvre-notices/linfante-marie-therese-madrid-1638-paris-1683-future-reine-de-france #princessofspain #אמנותכהרףעין #נסיכה #infantamariateresa #mariateresa #אומנותכהרףעין #velasquez #ולאסקס #spanishpainter #artinablink #portrait #חתונה #דייגוולאסקס #marietherese #wedding #diegovelasquez

אונורה דומייה (Honoré Daumier) היה חרט, קריקטוריסט, צייר ופסל צרפתי. הוא נודע בעיסוקו בחיי החברה והפוליטיקה בצרפת של המאה ה-19. דומייה הפיק אלפי הדפסי אבן (ליטוגרפיות) ונודע בקריקטורות הסאטיריות שלו, אך היה גם אחראי לכמה ציורים הומוריסטיים. את האיור הבא, עשה דומייה כחלק מסדרה בנושא המחזה הסאטירי "החולה המדומה" מאת מולייר. הציור מציג את הרגע בו ד”ר פורגון גוער במטופל בשם ארגן על שלא השתמש בתרופה שרשם לו. דומייה, הקריקטוריסט, נהג בטקסט של מולייר ביד חופשית הואיל ועל פי המחזה, בקטע המדובר אמורה להופיע שפחה לצד הרופא ולא שני רופאים נוספים. ארגן מרותק למיטתו ועטוף בשמיכות עד לסנטר. הוא נשען על כרית וחובש כובע. הרופאים נראים מצחיקים לא פחות, פניהם רציניות, הגבות המורמות העפעפיים הכבדים - הם נראים בטוחים בעצמם. הרופא אוחז בספר ומרים את ידו כדי לסמן לארגן לשתוק ולהקשיב...המצב מצוייר בצורה מעט מוגזמת. עוזרו של הרופא פוזל לעבר החולה, הוא מחזיק במזרק ענק ומוכן לעשות חוקן ולהכניס לו אותו למקום היחיד שבו יכול מזרק כזה להיכנס... דומייה הוסיף את הרופא הפוזל האוחז במזרק ומזכיר בה בעת כי מדובר בהצגה: וילון התיאטרון ברקע והתפאורה התיאטרלית, לבל נשכח שהכל מדומה. הקריקטוריסט לא נהג לתארך את ציוריו – לכן קשה לקבוע בדיוק מתי נעשתה הסדרה, אולם משערים שבשנות ה־60 של המאה ה־19. ציוריו של דומייה לא זכו להערכה הראויה במהלך חייו, הם אמנם הצליחו מאוד ועוררו דיון ורעש (אולי גדול מדי) אך לא די כדי להפוך את היוצר לאומן גדול: שנה לפני מותו קובצו יחד 94 הדפסי אבן ו-200 רישומים לתערוכה שאצר הסופר ויקטור הוגו אצל סוחר האומנות פול דוראן-רואל. הבורגנות, שהייתה למושא הלעג המועדף על דומייה, לא סלחה לו התייחסה אליו כאל קריקטוריסט ותו לא. היום כבר אפשר לומר כי דומייה הוא בין האומנים הראשונים שבחנו את מצוקת השכבות החלשות והוקיעו את הסיבות הכלכליות והחברתיות שהובילו לכך – בהומור חריף. נתן. בתמונה: אונורה דומייה, החולה המדומה, אבן שחורה (אמפליט), נוצה, דיו וצבעי מים על נייר, 20.7x27.1 ס”מ, גלריית קורטו, לונדון. Karen Serres et Ernst Vegelin, La Collection Courtauld - Le Parti de l'Impressionnisme, London, Paul Holberton, 2019 #moliere #דומייה #אמנותכהרףעין #קריקטוריסט #מולייר #אמנותכהרףעין #lemaladeimaginaire #daumier #honoredaumier #artinablink

איננו משתפרים אלא משתנים ומתבגרים, וזה תענוג. הסופרת האמריקאית גרטרוד שטיין (Gertrude Stein) בלטה בקידום אומנות האוונגרד הפריזאי והאומנות המודרנית בתחילת המאה ה-20. שטיין נולדה ב-3 בפברואר 1874 בפנסילבניה למשפחה יהודית אמידה שהיגרה מגרמניה. לפני שהתמסרה לספרות ולקידום האמנות באופן מלא, למדה פסיכולוגיה ומהר מאוד הבינה שכתיבה מעניינת אותה יותר. ב-1904 הצטרפה לאחיה ליאו בפריז, ונחשפה לקהילת האומנות התוססת של רובע 'מונפרנאס'. אל השניים הצטרפו כמה חודשים אחר כך אחיהם השלישי ואשתו. באותה התקופה החלו גרטרוד וליאו להרכיב את אוסף הציורים הנודע שלהם. הם רכשו תחילה את 'אשה עם כובע' של אנרי מאטיס ב-1905, ועד 1929 קנו ושכרו ב-600 ציורים בערך. טעמם של השניים היה שונה, גרטרוד העדיפה אומנות מודרנית, בעוד שנטייתו של ליאו הייתה לאומנות האימפרסיוניסטית. ב-1907 פגשה גרטרוד שטיין את מזכירתו של ליאו, אליס ב. טוקלאס. השתיים התאהבו וחיו יחד משנת 1909 עד למותה של שטיין ב-1946. אך הזוגיות עם אליס העכירה את הקשר עם ליאו שלא קיבל את טיב מערכת היחסים בין השתיים. יחד קיימו אליס וגרטרוד שטיין סלון בדירתה של האחרונה ואירחו סופרים ידועים ומשפיעים כמו ארנסט המינגווי ופרנסיס סקוט פיצג'רלד, וכן ציירים כמו פיקאסו, מאטיס או ז'ורז' בראק. אליס נשארה בצללים עד שבשנת 1933 כתבה שטיין את ספר הזיכרונות שלה תחת הכותרת 'אליס ב. טוקלאס' ובו דובבה את אליס בגוף ראשון. רבים היו האומנים שציירו את גרטרוד שטיין: פליקס וולטון (Felix Vallotton), פרנסיס פיקביה, פייר טל קואט או פרנסיסקו ריבה רווירה ואפילו וורהול אחרי מותה. אבל את הדיוקן הידוע ביותר של שטיין (והאהוב עלי) צייר ידידה פיקאסו. הצייר הספרדי, שהתרשם מאוד מאישיותה המשוחררת וממבנה גופה הרחב, החל לעבוד על הדיוקן ב-1905 והשלים אותו שנה מאוחר יותר (לקראת סוף התקופה הוורודה), ואחרי 90 מפגשים עם שטיין. הדיוקן בישר על הסגנון הקוביסטי שיאמץ פיקאסו. האומן צמצם את גופה לצורות גולמיות ואת פניה של שטיין תיאר כמסכה עם עפעפיים כבדים - פנים המשקפות את השפעת הפיסול האיברי על יצירתו. איש לא אהב את הדיוקן בזמנו מפני שלא היה נאמן למציאות. אולם פיקאסו הרגיע את הרוחות ואמר, שבסופו של דבר היא תראה כמותו. נתן. בתמונה א': פבלו פיקאסו, גרטרוד שטיין, 1906, שמן על בד, 100x 81,3 ס”מ, המטרופוליטן מיוזיאום, ניו יורק. בתמונה ב': פליקס וואלוטון, גרטרוד שטיין, 1907, שמן על בד, 100.3x81,3 ס”מ, המוזיאון לאומנות של בלטימור. בתמונה ג': אנרי מאטיס, אשה עם כובע, 1905, שמן על בד, 80,65x59,69 ס”מ, המוזיאון לאומנות מודרנית של סן פרנסיסקו. Giroud, Vincent. Picasso and Gertrude Stein. Metropolitan Museum of Art, 2006. https://www.metmuseum.org/art/collection/search/210008443 Culture Prime - https://www.youtube.com/watch?v=4sGuL4AXftQ #picasso #אמנותכהרףעין #modernart #portrait #stein #אומנותכהרףעין #gertrudestein #דיוקן #arthistory #artinablink #20thcentury #גרטרודשטיין #פיקאסו #לסבית #פמיניזם #feminism #poet #lesbian #leostein