תסמונת פירנצה היא מכלול של הפרעות נפשיות שמתפרצות אצל אנשים מסויימים עם חשיפתם לעומס יתר של יצירות אומנות. כשהסופר הצרפתי סטנדל ביקר בבזיליקת סנטה קרוצ'ה שבפירנצה בינואר 1817, הרגש היה בשיאו. המקום היה כל כך עמוס ביצירות שונות עד שסטנדל נאלץ לכרוע ספסל תפילה: “הייתה בי תחושה שמיימית, כפי שרק אומנות ותשוקה יכולים להצית.
סנדרו בוטיצ'לי, הולדת ונוס (תקריב), 1485, טמפרה על בד, 172x278 ס"מ, גלריית אופיצי, פירנצה
“הייתה בי תחושה שמיימית, כפי שרק אומנות ורגשות תשוקה יכולים להצית. כשעזבתי את סנטה קרוצ'ה הדופק שלי היה מהיר, נגמרו בי החיים, כשעזבתי את סנטה קרוצ'ה הדופק שלי היה מהיר, כאילו שהחיים נזלו ממני. פחדתי לצעוד שמא אמעד." סטנדל חוה את מה שייקרא לימים 'תסמונת פירנצה' (או 'תסמונת סטנדל). התופעה תועדה בסוף שנות השישים במחקר של ד"ר גרציאלה מג'ריני. היא בחנה 106 מקרים של תיירים ממדינות זרות שהגיעו לבית-החולים סנטה מריה נואובה בפירנצה ושהציגו תסמינים קליניים דומים לאלו של סטנדל. ב-1986, הפסיכיאטר היפני הירואקי אוטה תיאר תופעה דומה.
הוא צפה במטופלים ששבו מפריז עם סימני סחרחורת, טכיקרדיה, קוצר נשימה תסמינים נשימתיים והזיות. מממצאיו עולה כי התסמינים הופיעו בעקבות זעזוע גדול שהמטופלים חוו עם חשיפתם ליצירות אומנות במקום זר ובתרבות שונה משמעותית משלהם. ב-1989 ד"ר מג'ריני פרסמה את ממצאייה ולפיהם, התסמונת ארכה בין יומיים לשמונה ימים והתבטאה בכאבים בחזה, תשישות וחרדה. במקרים חריגים, היו נבדקים שסיפרו שהם ניסו להשחית את היצירות שעוררו בהם תחושת מתח גדולה.
אפשר לפקפק בקיום התסמונת. הרי למרות שהמחקר של ד"ר מג'ריני היה מקיף ומעמיק, המדגם היה קטן מדי: מאה נבדקים בלבד. ייתכן שמה שנתפס כתסמונת פירנצה הוא רק ביטוי של תשישות או לחץ?
תסמונת פירנצה הייתה מושא לפרשנויות פסיכואנליטיות ונוירוביולוגיות בעיקר מפני שהאזורים במוח שמופעלים כשהיא מתפרצת זהים לאלו שמופעלים במוח כשאנחנו מביטים ביצירת אומנות. אולי היא בסך הכול תגובה פיזית לעודף של מראות יפים שמתבטאת בשחזור של רגעים כאובים? כפי שאמר סטנדל: "יופי אינו אלא הבטחה לאושר."
נתן
חפשו את Art in a Blink
Comments