ניקי דה סן פאל

קתרין מארי-אנייס פל דה סן פאל או ניקי דה סן פאל (Niki de Saint Phalle) נולדה ב-1930 בניי-סיר-סן (Neuilly-sur-Seine) שבצרפת. היא למדה אמנות באופן עצמאי וללא כל השכלה אקדמית. את ההשראה שאבה מאמנים בני זמנה, בין השאר מאמני ה-"Raw Art" (או Art brut) שדגלו באמנות גולמית שאינה נלמדת או מתכתבת עם אמנות האקדמיה והמוסדות השונים.

ב-1949 נישאה לחבר ילדות, הסופר האמריקאי הארי מאת'יוס (Harry Mathews) אותו פגשה בגיל 11. הזוג הרבה להסתובב באירופה וניהל אורח חיים בוהמי ופרשיות אהבים שונות. כעבור ארבע שנים עברה ניקי התמוטטות עצבים והארי אשפז אותה בבית-חולים פסיכיאטרי. מסופר כי הטיפול היה קשה מנשוא וכלל מכות חשמל. עם זאת, הייתה זו תקופה משחררת עבור ניקי - חופשיה ממטלות, מטיפול בילדים ומשגרת חייה, היא סוף סוף יכלה להקדיש את עצמה לציור באופן מלא. הציור היה כתרפיה עבורה. בתום זמן קצר שוחררה לביתה וגמלה בלבה החלטה: להיות אומנית. ניקי והארי נפרדו ב-1960 וניקי הקימה סטודיו לאומנות משלה והמשיכה להתפתח. 11 שנים מאוחר יותר, היא נשאה לידידה, יוצר וחברה לדרך, האומן ז'אן טינגלי. יחד, יצירתם הרקיעה שחקים. השניים פיסלו מספר רב של פסלים משותפים לאורך השנים כמו מזרקת סטרווינסקי או הציקלופ. מסופר כי באחד הימים אמרה ניקי לז'אן שהיא רוצה לגרום לצבע "לדמם". אין בעיה! אמר ז'אן וקנה לה רובה קרבין - וכך נולדה ב-1961 סדרת היצירות Tirs ("טיר" יריות).

תהליך היצירה של טיר התנהל כדלקמן: ניקי הטביעה בגבס חפצים (סכינים, עגבניות, זרועות בובה, תרסיס צבע וכלי בית שונים) ובהם שקיות של צבע. משהוטבעו החצפים עם שקיות הצבע בגבס, יצאה ניקי אל השטח הפתוח וצלפה במכלול המגובס כדי לגרום לצבע להשפריץ דרכו ו"לדמם". היצירה סימלה מבחינתה את ההתקוממות נגד מוסכמות החברה הלא שוויונית והאלימה של תקופתה. המטווח הראשון נערך ביוני 1961 ובו השתתפו גם ז'אן טינגלי ופייר רסטני (ממייסדי תנועת הראליזם החדש). שאחרי שחזה בניקי בפעולה, הזמין אותה להצטרף לתנועתו. כלי התקשורת התרשמו מן המיצג ואפילו תיעדו את המטווח בזמן אמת ובכך חיזקו את דמותה הציבורית של ניקי כאומנית עצמאית ודמות ציבורית.

כדוגמנית, אומנית ופמיניסטית, ניפצה ניקי דה סן פאל את מוסכמות תקופתה וביטאה את חופש היצירה שלה בשלל טכניקות שלמדה לאורך השנים. הרצון לשחות נגד הזרם אפיין את יצירתה ובאמצעותה טלטלה את עולם האמנות. בין הנושאים שבלטו ביצירתה היה הייצוג וההעצמה הנשית. הנושא זכה לייחס נרחב בסדרת הפסלים הצבעונית הידועה Les Nanas (לה נאנה: הבחורות). תקופת הנאנות (ברבים) נעה בין 1964 ו-1973. ניקי המשיכה לפסל נאנות כל ימי חייה אך עיקר פעולתה התקיים בשנות ה-60. באותן תשע שנים פיסלה ניקי פסלים גדולים של נשים גדולות צבעוניות וססגוניות. הפסלים מפוזרים כיום במקומות שונים בעולם: באזל, האנובר, שטרסבורג ועוד.

ה"נאנות" חרגו בנוף הפיסולי. הן הוארו באור הזרקורים בזכות המוניטין של ניקי שצמח עם השנים והציג אותה כאומנית שהקדימה את תקופתה, בין השאר בזכות המיזם היצירתי "טיר" (Tirs) מ-1961 ובזכות פסלים רבים שעשתה לצד בעלה וידידה ז'אן טינגלי. צבעוניות "הנאנות" (חלקן היו שחורות) חצתה את גבול הייצוג המגדרי והעמידה את שאלת הגזע במרכז היצירה – למשל בהדגשת עמדתן של נשים שחורות ובקושי שחוו בחיפוש ומציאת מקומן בחברה גם כנשים, וגם כשחורות.

ב-1966, יצרו ניקי וז'אן טינגלי "נאנה" גדולה תחת הכותרת Hon,en Katedral (היא, קתדרלה). הפסל יועד לעיטור המוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם. משקלה של "Hon" היה כשש טונות ומידותיה עשרים ושמונה מטרים לאורך ותשעה מטרים לרוחב. היא שכבה עירומה על הגב בפיסוק רחב ואפשר היה להיכנס לתוכה דרך הנרתיק שלה (תודו שזה מצחיק). פנים הגוף היה מעוצב ומאובזר – בתוך השד הימני לדוגמה היה בית קולנוע ובשד השמאלי פלנטריום. היצירה הייתה פתוחה למבקרים עד לחודש יוני של 1966.

בשנותיה האחרונות סבלה ניקי ממחלה בדרכי הנשימה ומדלקת פרקים קשה שיוחסה לחשיפה לאדים ולפטרוכימיקלים ששאפה במשך שנים של עיסוק ממושך בחומרי היצירה. למרות זאת, היא לא הפסיקה לחקור, ליצור ולהתחדש. ב-1994 פרסמה ניקי ספר זיכרונות מאויר תחת הכותרת Mon secret (הסוד שלי) ובו חשפה לראשונה את ההתעללות המינית שעברה כשהייתה בת 11 בידיי אביה. ב-21 במאי 2002 הלכה ניקי דה סן פאל לעולמה בעקבות סיבוכים של מחלת ריאות אך יצירתה הקדימה את זמנה ופועלה החברתי והאמנותי זיכה אותה בהכרה ובהצלחה עוד בחייה. נתן.

תמונה א': ניקי דה סן פאל.

תמונה ב': ניקי דה סן פאל, שלוש הגרציות, 1994.

תמונה ג'-ד': ניקי דה סן פאל, נאנות שונות.

 

#ניקידהסנפאל #אומנית #אמנותכהרףעין #nanas #nikidesaintphalle #נאנה #אומנותכהרףעין #niki_de_saint_phalle #artinablink #womanartist

62 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול