מדוע דיוקנאות לא חייכו?

אם במהלך טיול במוזיאון, נביט בדיוקנאות עתיקים שתלויים על הקירות, אולי נשים לב שרובם רציניים לא מחייכים. מימי הביניים ועד המאה ה-18, הפה היה איבר מוצנע ומוסתר. לאורך זמן, זנחה האומנות המערבית את החיוך - פה פתוח היה טאבו והחיוך הרחב נשמר לדמויות של שיכורים, פרוצות ועניים.

הדיוקן המחויך אמנם הראה ניצנים בתקופת הרנסנס, לאורך המאות ה-15 וה-16. 'האיש הצוחק' של אנטונלו דה מסינה (Antonello da Messina) והמונה ליזה מראים צל של חיוך. פסלי בודהה חייכו ואפשר גם לראות חיוכים באומנות האטרוסקית והמצרית.

אך לכל אורך ימה"ב ועד למאה ה-18, העיסוק בתדמית בהשפעת הנצרות הוליד דרישה חברתית לשליטה עצמית מוחלטת שהתבטאה בהשתקת הגוף על כלל איבריו. הרושם החברתי שהיה מקובל לתת כלפי חוץ היה של אדיקות דתית, קור רוח ושלוות נפש. לכן, כאשר צייר עבד על דיוקן, הוא סגר את הפה כדי להשאיר את פני הדמות חתומות ושקועות במחשבה עמוקה. כשכן הופיע חיוך, היה זה בעיקר בדיוקנאות דתיים: על פניה של הבתולה מריה, של ישו הילד ושל המלאכים.

לאורך המאה ה-15 התפתח הציור החילוני והומצאה הפרספקטיבה. כפי שהסביר ההיסטוריון דניאל אראס (Daniel Arasse, 2005): הפרספקטיבה אפשרה לתאר עצמים בחלל באופן שייראה מציאותי בעיניי הצופה. בניגוד לעבר שבו היה ליצירה מסר דתי מובהק, עתה נעשו יצירות כדי להנעים לצופה . באופן חסר תקדים, נהיה האדם הקטן - זה שנידון עד אז לחסדי שמיים, למרכז היצירה ולמרכז עולמו. הפרספקטיבה הייתה למעשה ביטוי מהפכני לרעיונות ההומניזם שעודדו את החברה לבחון את עצמה ולשאוף קדימה: הטכניקה שיקפה את מקומו החדש של בן-האנוש ביחס לבריאה – וכשהוא במרכזה, למה שלא יחייך? אך גם ברנסנס, החיוך המלא נתפס כסמל לא מכבד ואפילו מעט מאיים, והיה צורך להמתין עד למאה ה-18 כדי שישוב לעטר את פני הדיוקנאות.

סביר להניח שהיצירה שבישרה את החיוך המשוחרר הייתה דיוקן עצמי משנת 1786 של אליזבת ויז'ה לה בראן עם בתה בזרועותיה. היצירה נחשבה לאבן דרך במהפכת החיוך שפרחה בפריז והתפשטה מחוצה לה. פני הדמויות בדיוקנאותיה של ויז'ה לה בראן זרחו, אישיות הדמויות הודגשה, וחיוכן (כשהופיע), היה רחב.

להתקדמות רפואת השיניים היה חלק לא מבוטל בהתפשטות התופעה. עד לאותה התקופה, הוסתר החיוך גם מטעמים אסתטיים. וכשאדם סבל מכאב שיניים, עקירה הייתה הפתרון הטוב ביותר. עקירת שן הייתה עשויה להיות דרמטית: כמו במחזה, ישב המטופל על כיסא, לעיניי קהל מרותק, וזעק בכאב כאשר אדם שלא היה רופא שיניים, נשען מעליו ועקר מפיו את השן הנגועה. וקיווה שנגינת התזמורת ברקע תכסה מעט את אנקותיו.

אולם, הופעת החיוך לא הייתה כנראה מתקיימת אלמלא הופצו רעיונות הנאורות: הוגים, סופרים, ואנשי רוח כמו ז'אן ז'אק רוסו, וולטר, ואחרים שלאורך המאה ה-18 כוננו מחשבה חופשית וביטוי עצמי שנסמך יותר על יכולותיו השכליות של האדם ומראה עיניו, ופחות על צחוק הגורל - שהיה היחיד שבאמת חשף את שיניו עד לאותו הרגע.

נתן.


בתמונה: אליזבת לואיז ויז'ה לה בראן, מדאם ויז'ה לה-בראן ובתה, 1786, שמן על עץ, 105x84 ס"מ, הלובר.

 

https://www.arte.tv/fr/videos/093029-002-A/gymnastique/

Colson, Anne, Evolution du sourire dans la peinture occidentale de la Renaissance au Pop’Art. Sciences du Vivant [q-bio]. 2010.

Arasse, Daniel, Histoires de peintures. Paris Denoël, 2005.

 

#חיוך #דיוקנאות #רנסנס #נאורות #למהדיוקנאותלאחייכו #אליזבתויזהלהבראן #להבראן #דיוקן #דיוקנאות #אומנותכהרףעין #אמנותכהרףעין #elisabethvigeelebrun #portraits #smile #art #artinablink #vigeelebrun #enlightenment #renaissance #portrait

6 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול