מסורת האומנות המצרית התפרשה על פני 3000 שנים. אך למרות השינויים שהופיעו בסגנונה, קל לזהות אותה. את היקבעות המסורת האומנותית המצרית ניתן לייחס לתפקידה בעת העתיקה. בין אם מדובר בציורי קיר, בתבליטים, בפסלים או במבנים אדריכליים - האומנות המצרית עסקה בעיקר בדת, בפולחני המוות או בהערצת אלים ופרעונים, וענתה על צרכים יציבים. מהותה הייתה 'מושגית' ולא 'תפיסתית' - כל יצירה עמדה בפני עצמה ונקודת ההתייחסות אליה, בניגוד למערב, הייתה העצם עצמו ולא הצופה. לכן, מעטות היצירות שנעשו מטעמים אסתטיים בלבד. התפיסה הרווחת שלפיה קידמה מתבטאת בשינוי, הייתה זרה למצרים. אדרבא, הקדמונים האמינו שהעולם היה מושלם בזמן הבריאה וכי יש לשמר ולחקות את הסגנונות הקדומים.
כיצד הצליחו המצרים לשמור על עקביות במשך זמן רב כל כך? דרך אחת הייתה בפיתוח מערכת לחישוב פרופורציות באמצעות גריד (רשת), ששימש את המצרים לאורך זמן. מ-2700 לפנה"ס ואילך, דמותו של אדם עומד נעשתה ביחס ישיר למרחק שבין שורשי השיער לכפות הרגליים, באמצעות רשת של שמונה-עשרה משבצות. לכף הרגל הוקצו שלוש משבצות, וארבע לפלג הגוף העליון - מהצוואר ועד המותניים. אותה המערכת התקיימה עד לשושלת העשרים וחמשית (700 לפנה"ס), ואחריה שונה הגריד לעשרים ואחת משבצות.
המשכיות הסגנונות הובטחה גם באמצעות סדנאות שבהן הופקו הייצוגים הרשמיים של המלך וישויות שונות, בפיקוחם של אנשי המקדש או פקידי הארמון. כל עבודה הייתה תוצר של בעלי מלאכה רבים שהתמחו במטלות נקודתיות. כאשר ראשי הסדנאות ביצעו את החלקים המסובכים יותר והשאירו את העבודה הפשוטה למתלמדים. לכן היצירות החתומות מעטות וקשה מאוד לייחס אותן לאומנים בודדים.
אומנות החניטה: לחניטה מקום חשוב בטקסי המוות במצריים העתיקה. המצרים האמינו שכדי שנשמת המת תמשיך להתקיים בעולם הבא, על גופתו להשתמר. המוות סימל את ההפרדה בין הרוח לחומר (הנפש והגוף) וחניטת הגופה אפשרה לאחד בין השניים בעולם הבא. במסגרת טקס החניטה נהגו לייבש ולמשוח את הגופה ולפזר עליה תבלינים. לאחר מכן היא נעטפה בפשתן והונחה בארון קבורה עם אביזרים שונים (לרבות קמעות שיגנו עליה במסעה). על-פני הסרקופג (ארון הקבורה) הופיעו כתובות, סצנות מצוירות וסמלים מזהים של הנפטר.
בתמונה: ארונו של פא ענח'ן אמון (Paankhenamun) שמשמעותו 'שחי למען האל אמון' - מתקופת הביניים השלישית (בערך 945–715 לפנה"ס). הכתובות שעל הארון מצביעות בין השאר על רצונו של הנפטר לחיות בנחת בעולם הבא. כיתוב אחר מורה שהמת היה שומר במקדש אמון, והתגורר בעיר המצרית העתיקה תבאי. בסצנה שעל הסרקופג מתואר האל הורוס (עם ראש הבז) שמציג את הנפטר בפני שליט הנצח, אוזיריס (שמתואר כמומיה), וישויות נוספות מסייעות למנוח במסעו בחיים שלאחר המוות. נתן.
בתמונות: הסרקופג של פא ענח'ן אמון, 945-715 לפנה"ס, 170.2x43.2x31.7 ס"מ, מכון האומנות של שיקגו.
Emily Teeter. Egyptian Art. Art Institute of Chicago Museum Studies 20, (No. 1), 1994: 14-31.
Françoise Dunand et Roger Lichtenberg. Les Momies : Un voyage dans l’éternité. Paris : Gallimard, 1993 .
https://www.artic.edu/artworks/64339/coffin-and-mummy-of-paankhenamun
Comments