הצייר הגרמני אוטו דיקס צייר דיוקנאות ונופים עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. סגנונו השתנה עם פרוץ המלחמה כשהתגייס לצבא הגרמני והוצב בחזית מול צבא צרפת. במהלך הקרבות אייר דיקס גלויות אותן שלח לידידה בגרמניה כתיעוד לחווית הקרבות ולהתמודדות (וחוסר התמודדות) עם המראות הקשים. הנושא רדף אותו גם אחריה וביצירות שונות עסק בה בצורה קשה ובלתי מתפשרת שלא תמיד התקבלה. בין ציוריו המפורסמים: "חיילים מתקדמים תחת גז" (1924), או "השוחה" (1918) שגרר תביעה משפטית וצנזור בטענה שהוא פוגע ברוח האומה.
יצירתו של אוטו דיקס חלשה על תקופות רבות והתכתבה עם זרמים אמנותיים שונים כמו האקספרסיוניזם שהתאפיין בדגש על עולמו הפנימי של האמן ובמתן פרשנות רגשית ליצירה, יותר מתיאור נאמן למציאות. ואכן, הדמויות ביצירותיו לא תמיד פרופורציונליות והצבעים בהן חזקים ולא מציאותיים. התנועה איתה זוהה דיקס הייתה תנועת האובייקטיביות החדשה (Neue Sachlichkeit) שהתפתחה בגרמניה בשנות ה-20 בעקבות צמיחת האקספרסיוניזם שאיתו התכתבה במובנים רבים. לאובייקטיביות החדשה לא הייתה תוכנית ולא מניפסט. התנועה ניסתה לשוב לתיאור מציאותי שנזנח על-ידי האקספרסיוניסטים. האובייקטיביות החדשה שאפה לייצג מציאות קרה וקשה, להאיר על החולי והשחיתות בחברה של אחרי המלחמה. היא התאפיינה ברישום מדויק ושמה פחות דגש על הצבע (למרות שהיו לדיקס מרכיבים אקספרסיוניסטים מובהקים בחלקים של יצירתו). אוטו דיקס בחן נושאים שונים בהתאם לתקופתו: החברה הגרמנית, הנאציזם, המלחמה...הוא תיאר את השינויים החברתיים של זמנו ללא משוא פנים. זונות, פושטי יד, גידמים, פיסחים, מצולקים, כולם זכו ליחס שווה.
כשהתגורר בברלין בין 1925-1927, צייר דיקס סידרת דיוקנאות ובה בלט במיוחד דיוקן מסוים. הדיוקן הועתק פעמים רבות ונכנס לתרבות הפופולרית (לאו דווקא בזכות יופייה של הדמות). מדובר בדיוקנה של "העיתונאית סילביה פון הארדן" (או סילביה לר). אך ככל שמביטים בדיוקן כך גובר הבלבול. מדוע בחר אוטו דיקס לתאר את העיתונאית הצעירה באור כל-כך לא מחמיא?
כשפגש אוטו דיקס ב-1926 את העיתונאית סילביה פון הארדן, "סילביה לר" בבית הקפה הברלינאי "הרומנישה קפה", החליט באופן חד משמעי לצייר אותה. בדיוקן, הדגיש דיקס את מאפייניה הגופניים בבוטות וללא כל ייפוי. פון הארדן נראית מעט גברית ומזכירה בחזותה משוררת אינטלקטואלית משנות העשרים (ברוח תקופתה). שמה מופיע על קופסת הסיגריות שעל השולחן ותחימתו המסוגננת של דיקס מופיעה בדופן העליון הימני של היצירה (כנראה בהשראת אמני הרנסאנס הצפוני מן המאה ה-16). בזיכרונותיה של סילביה שפורסמו בסוף שנות החמישים, היא תיארה את המפגש עם האומן:
- עלי לצייר אותך! אני מוכרח!, הוא אמר. סילביה לא הבינה מדוע רצה לקבע "בציור שיחריד את הקהל, את עיניה חסרות הבוהק, אוזניה המעוותות, אפה הארוך, פניה הצרות והחיוורות, פיה הצנום שאינו מושך כלל, אצבעותיה הארוכות או רגליה הקצרות והרחבות".
אך דיקס הסביר: יש לך אופי מרשים וכל הפרטים שמייחדים את חזותך יעצבו דיוקן אידאליסטי של אשה בת זמננו, כזה שאינו קשור ביופיה החיצוני אלא בעידון הרוחני שלה. הצעירה סיפרה שכשהגיעה לבית-המלאכה של
האמן, התהליך ארע מעצמו: הוא התיישב על כסא מקושט בלי לומר מילה. מלפניו ניצב שולחן עגול משיש. מבלי שביקש, שיכלתי רגליים, גלגלתי סיגריה בין אצבעותיי והשענתי את זרועי על משענת היד. הוא הניח על השולחן כוס ואת קופסת הסיגריות.
למרות 'אישיותה של סילביה שהדגישה את רוח התקופה', התיאור שלה אינו מחמיא. כנראה שלא חשה בנוח, תנוחתה נראית מאולצת ומעט ראוותנית. תדמיתה האינטלקטואלית מסוכלת על-ידי הגרביון הרפוי שלרגלה. שמלתה המשובצת מבליטה עוד יותר את גופה על-פני הרקע הורוד. אך למרות שפרטים רבים אינם מציאותיים, "המכלול מזכיר אותה", היא מסכמת. האם חשה באירוניה שבדיוקן? ואולי בכלל נבחרה לייצג את המציאות הקרה והקשה שניסו לתאר אומני תנועת "האובייקטיביות החדשה" אליה השתייך דיקס, ולאו דווקא סמל לאינטלקטואליות ברלינאית או לעידון רוחני?
נתן.
תמונה א': אוטו דיקס, חיילים מתקדמים תחת גז, 1924, הדפס אקווטינטה.
תמונה ב': אוטו דיקס, השוחה, 1918, גואש על נייר.
תמונות ג'-ו': אוטו דיקס, טריפטיך מלחמה (משמאל לימין), 1929-1932, פנל מרכזי: 204x204 ס"מ, פנלים צדדיים: 204x102 ס"מ, פנל תחתון: 204x60 ס"מ, טמפרה על עץ, גלריית המאסטרים המודרניים, דרזדן.
תמונה ז': אוטו דיקס, דיוקנה של העיתונאית סילביה פון הארדן, 1926, טמפרה ושמן על פנל, 121x89 ס"מ, המוזיאון לאמנות מודרנית (מרכז פומפידו), פריז.
תמונה ח': צילום של סילביה פון הארדן
https://www.lemonde.fr/arts/article/2018/06/20/christo-installe-un-mastaba-flottant-en-plein-milieu-d-hyde-park_5318340_1655012.html
Comments