Nathan Lifshitz
7 מאי 20212 דקות
עודכן ב: 10 מרץ 2023
אַךְ מֵעוֹלָם הַפוּרְיוֹת מִטְּרוֹיָה וְתֶבַּי כָּךְ לֹא קָרְעוּ בִּבְשַׂר הַקָּרְבָּנוֹת, אַחַת הִיא אִם מִן הַחַי וְאִם אֱנוֹשׁ אֻמְלָל הָיָה זֶה, כְּאוֹתָם שְׁנֵי הָרוּחוֹת רָאִיתִי בְּעֵירֹם רָצִים מֻכֵּי טֵרוּף, חוֹרְצִים נִיבֵי הַלֹּעַ כְּמוֹ הַחֲזִיר הָאָץ, גֵּרְשׁוּהוּ מִן הָרֶפֶת. אֶחָד מֵהֶם עָט עַל קַפּוֹצ'וֹ וְהִטְבִּיעַ שִׁנָּיו בְּצַוָּארוֹ, הָאִישׁ מוּטָל לָאָרֶץ, שְׁסוּפָה כְּרֵסוֹ, צְרִימַת זְוָעָה בְּקוֹל הִשְׁמִיעַ. הָרוּחַ מֵאָחוֹר נִצַּב, הוּא אִישׁ אַרֶצוֹ, דִּבֵּר רוֹעֵד כֻּלּוֹ: "הַשֵּׁד שְׁמוֹ גָּ'אנִי סְקִיצִ'י, וְזֶה בְּטֵרוּפוֹ יִנְהַג כָּךְ עִם כֻּלָּנוּ." (קנטו מספר 30 מתוך התופת של דנטה. בתרגומו של אריה סתיו).
כשהיה צעיר, ויליאם אדולף בוגרו למד באקדמיה הצרפתית לציור: ה'אקול דה בוזאר' שבפריז. הוא התמסר לאומנות הקלאסית ולסגנונם של המאסטרים של הרנסנס, במיוחד לרפאל. בוגרו הכיר הייטב את שיטות הציור הקלאסיות והקפיד לכל אורך חייו על הסטנדרטים האקדמיים המסורתיים בבניית הקומפוזיציה, ביצירת הרמוניה צבעונית ובהבעות שנתן לדמויות שלו. כבר ביצירות הראשונות שהוא שלח לתערוכות בסלון שבפריז, אפשר היה לראות את התשוקה הגדולה והשאפתנות שלו. אחרי שגמר לעבוד על "שוויון בפני המוות" ב-1849, הוא עבד על ציור גדול ושאפתני עוד יותר: דנטה ווירגיליוס. את ההשראה החזותית לדנטה ווירגיליוס הוא דלה מהעת העתיקה. הסצנה שהוא תיאר נלקחה מהתופת, בקומדיה האלוהית מאת דטנה: קנטו מספר 30 - המעגל השמיני של הגיהינום (של הרמאים והזייפנים). על הבד, מתוארים דנטה והמשורר הרומי וירגיליוס בלב המעגל השמיני של הגיהינום. הם עדים בדממה למאבק אלים בין שני ארורים בתוך שלולית של דם: ג'אני סקיצ'י משליך את עצמו בזעם על קפוצ'ו ונושך אותו בצוואר.
ויליאם אדולף בוגרו, דנטה ווירגיליוס, 1850, שמן על בד, 281x225 ס"מ, מוזיאון ד'אורסה, פריז
בוגרו חוקר בציור גבולות אסטתיים ומגלה בו תעוזה רבה שלא מזוהה עם סגנונו המאוחר - או בכלל. הוא מנפח את השרירים ותנועות המתאבקים. הוא מותח את התנוחות ואת התנועות שלהם עד לקצה היכולת, עד לכדי עיוות. היצירה כולה מלאה במשחקים צבעוניים ובתנועה. למרגלות קופצ'ו מוטלת גופה, ומעליהם שד חושף שיניים. השמיים אדומים כמו להבה, הדם והתנוחות המוגזמות יוצרים תחושת מתח ואימה. והיא מרתקת ומהפנטת כאחד. הציור קיבל בזמנו תהודה רבה והמבקרים הפליגו בשבחו. אבל אולי בגלל סגנונו הייחודי, הוא לא מצא קונה ובוגרו זנח בסופו של דבר את המחקר האסתטי החדש שלו ופנה לנושאים קלאסיים ורווחיים יותר. וכך היצירה המיותמת נשארה באוסף המשפחתי עד לכניסתה ב-2010 למוזאון ד'אורסה שבפריז.
נתן.